בבוקר 7 באוקטובר ניתאי נחתומי (45) נשוי ואב לחמישה, יצא מביתו בקיבוץ עלומים והתייצב בנשקייה כחבר כיתת הכוננות. במשך שעות ארוכות הוא השתתף בלחימה, בהגנה על בתי התושבים ובחילוץ פצועים תחת אש. מאז אותו יום הוא מתמודד עם פוסט־טראומה, ואת הדרך להתמודד עם המראות והתחושות הקשות מצא דווקא בריצה. ב־9 בספטמבר הוא יגיע למרוץ הלילה של באר שבע, שם ירוץ 10 ק"מ לזכר חבריו שנפלו, כחלק מהדרך שלו להפוך את ההתמודדות האישית למקור כוח עבור אחרים.
במהלך שעות הלחימה ניתאי וחברי כיתת הכוננות של עלומים התמודדו עם שלושה גלי חדירה של עשרות מחבלים חמושים. בגל הראשון, בסביבות 7:30, חדרו מחבלים מהשער האחורי, פגעו בעובדים מנפאל והגיעו לשער הראשי, שם רצחו כ־15 ניצולי הנובה שהגיעו למקום בחיפוש אחר מחסה, עד שכוחות גולני והמשטרה הדפו אותם. בגל השני, בסביבות 9:20, התנהל הקרב הקשה ביותר באזור המשקי, שבמהלכו פשטו המחבלים על מגורי העובדים הזרים, רצחו 22 עובדים מתאילנד ומנפאל וחטפו שניים נוספים, בעוד חברי כיתת הכוננות נלחמים, נפצעים ומחלצים תחת אש ומונעים את חדירת המחבלים ללב הקיבוץ. בגל השלישי, בסביבות 13:00, חדר מחבל לאחד מבתי הקיבוץ, פצע חבר קיבוץ בבטנו וחוסל בידי כוח משותף של כיתת הכוננות ויחידת יהל"ם; מפקד הצוות מיהל"ם, איתי כהן מרחובות, נפל בקרב.
על רגעי הדרמה הקשים מספר ניתאי: "בבוקר 7 באוקטובר יצאתי מהבית בו אני ומשפחתי גרים בקיבוץ עלומים כחבר כיתת הכוננות, כבר בדקה הראשונה עוד בדרך מהבית לנשקייה הייתי עד לקרב יריות בין מחבלים שכבר היו בתוך הקיבוץ לחיילים מגולני מחוץ לשער הראשי של הקיבוץ. במהלך היום היו 3 חדירות של מחבלים. השתתפתי בלחימה, בהגנה על בתי התושבים ובחילוץ פצועים תחת אש. אחד הרגעים הקשים היה בקרב בגן הדר, כשסייעתי לחלץ את חבר לכיתה שנפצע קשה, תחת ירי ובמצב של נחיתות בכוח ובתחמושת."
בעקבות הקרבות הקשים בעלומים נפלו האזרחים האחים נעם וישי סלוטקי שהגיעו מביתם שבבאר שבע לשער הקיבוץ ובלמו מחבלים רבים מלהיכנס לתוכו ואופק אטון שנורה בשוגג במהלך הקרבות. הלוחמים איתי כהן מיהל"מ ורן גואילי, שגופתו נחטפה לעזה והוחזרה אחרונה עם סיום המלחמה, עידו רוזנטל (קרידו) לוחם שלד"ג נהרג על גדר הקיבוץ מבחוץ בקרב עם מחבלים שהתבצרו בבית האריזה שבפינה הדרומית של הקיבוץ. 2 בני הקיבוץ - שחף ברגשטיין אשר התגורר בכפר עזה וניתאי עמאר שיצא מביתו שבעלומים לבסיסו באוגדת עזה נפלו במהלך אותו היום. בהמשך המלחמה נפלו גם אוריה מש בן הקיבוץ וסטיבי מרקוס איש הרפת המסור ששיקום הרפת שנפגעה קשה פגעה בליבו והוא נדם כעבור כחודשיים.
ניתאי מוסיף לספר על נקודת השבר ביום הקשה, בעקבות המראות המזעזעים "למרות הצטרפות כוחות ביטחון המחבלים עדיין שלטו באזור המגורים של העובדים מתאילנד ונפאל וטבחו בהם, 22 מהם נרצחו, 2 נחטפו ועוד רבים נפצעו. לקראת אחר הצהריים, אחרי שעות ארוכות ללא כמעט מנוחה, הגעתי לרגע שבו הרגשתי שאם תגיע עוד חוליית מחבלים, פשוט לא יישאר לי כוח להילחם וזו היתה אחת הנקודות הכי קשות באותו היום."
בעקבות הלחימה הממושכת, המראות הקשים והאובדן, ניתאי מתמודד עם פוסט-טראומה (PTSD) המשפיעה כיום על תחומים רבים בחייו. את הדרך לפרק את חוסר השקט הנפשי מצא דווקא ברגליים: בימי הפינוי של הקיבוץ למלון בנתניה, החל לצאת להליכות וריצות ליליות ארוכות שהפכו עבורו לסוג של מדיטציה ועוגן שיקומי. כיום, לצד המשך שירותו כחבר כיתת הכוננות של עלומים, הריצה הפכה לחלק בלתי נפרד מחייו והוא רץ לפחות שלוש פעמים בשבוע, ובנוסף לוקח חלק בקבוצת הריצה של בית הלוחם באר שבע. "הפוסט-טראומה נוכחת בכל רגע. בתקופות של הסלמה ביטחונית ומתיחות, הכל צף מחדש והמצב הנפשי קצת מתדרדר. הסיפור של עלומים, של החברים שנפלו ושל העובדים הזרים שאיבדנו, הולך איתי לכל מקום." אומר ניתאי.
ניתאי מספר על הפוסט טראומה ועל ההשפעות שלה בחיי היומיום: "אחד הדברים המרכזיים הוא שהגוף והנפש נשארו במידה מסוימת בתוך אותו יום. במיוחד חזק הזיכרון של רגעי ה־"תקיעות": מצבים שבהם רציתי לפעול אבל לרגע הגוף או המחשבה קפאו. הרגע המשמעותי ביותר הוא אותו אחר הצהריים שבו עמדת ליד הגדר, מותש, והרגשתי שאין לך יותר כוחות להתמודד עם חדירה נוספת. האירועים האלה ממשיכים ללוות אותי גם אחרי שהסכנה חלפה, ומשפיעים על תחושת הביטחון, העוררות וההתמודדות היומיומית. תחושות אשמה שלא הצלחנו להציל את העובדים מתאילנד ונפאל הולכות ובאות וגם אם הראש אומר - "עשינו מה שיכולנו באותו היום" עדיין התחושות קשות ומשפיעות על התפקוד."
במרוץ הלילה Light Run Festival באר שבע, ניתאי מכוון לרוץ את מקצה ה-10 ק"מ לזכרם של חברי קיבוץ עלומים שנפלו, ולזכרו של רני גואילי ז"ל. רני נלחם בגבורה בשערי הכניסה לקיבוץ, חיסל מחבלים רבים והגן בגופו על הקהילה לפני שנפל ונחטף, ועל כן מכונה בפי הקיבוץ "מגן עלומים" רני הוא גם החטוף האחרון שהוחזר ארצה.
על המקום שתפסה הריצה בחייו הוא מספר: "הריצה היא כמעט ההפך מאותה תחושת תקיעות. בזמן שבו הטראומה משאירה אותך לרגע במקום, הריצה מחייבת תנועה קדימה, עוד צעד ועוד צעד. היא נותנת לי מסגרת, מטרה, תחושת שליטה והוכחה גופנית שאני מסוגל להמשיך גם כשקשה. אחרי הפינוי של הקיבוץ לנתניה התחלתי לרוץ יותר ויותר, ובהמשך הגעתי עד למרתון ניו יורק. עבורי הריצה היא לא רק ספורט: היא דרך להחזיר לעצמי מסוגלות, שגרה וחיבור לגוף, ובעיקר להפוך את העיקרון של "לא להישאר תקוע" למשהו שאני עושה בפועל. קולות הנשימה לפי קצב הריצה הם כמו תרגול נשימות שעושים במדיטציה, וזה עוזר מאוד להתקרקע ולהכניס דברים לאיזשהו סדר ושליטה."
השתתפותו במרוץ מהווה תחנה מרכזית בדרך ליעד הבא: מרתון טוקיו. ניתאי לוקח חלק בפרויקט הספורט-חברתי של עמותת "שלוה", במסגרתו הרצים מתחייבים לקמפיין גיוס תרומות אישי (יעד של 42,000 שקלים), כשכל הכספים מועברים ישירות לטיפול, טיפוח ושיקום ילדים עם מוגבלויות ובני משפחותיהם. "הריצה היא עוד כלי שלי להילחם על השפיות. הריצה ב-Light Run Festival באר שבע, במדי בית הלוחם ולזכר ג'יאר דוידוב ז"ל, היא החלק שלי באמירה של המרוץ מצדיעים למי שלא מוותר. מכאן אני ממשיך הלאה ליעד של מרתון טוקיו, כדי להפוך את הכאב וההתמודדות שלי למקור כוח עבור ילדי עמותת 'שלוה'." הוא מסכם.