אחרי עשרות שנים שבהן היה זה שניסח הודעות לתקשורת, ענה לעיתונאים וניצב מאחורי הקלעים של האירועים הגדולים בעיר, בוחר אמנון יוסף, מי שהיה עד לא מזמן דובר עיריית באר שבע, להיות זה שמספר את הסיפור. בספרו החדש "מילה אחרונה" הוא חוזר למסלול שעבר, מעיתונאי בעיתונים המרכזיים בישראל לדובר עיריית באר שבע, ומביא מבט אישי על שלושה עשורים של תקשורת, פוליטיקה מקומית, משברים ורגעים ששינו את פני העיר.
בראיון לוואלה שבע מדבר יוסף על השינוי שעברה התקשורת, על המחיר של המהירות בעידן הרשתות, על המפגש המורכב בין מי שחשף פרשות בעירייה לבין מי שנדרש בהמשך לייצג אותה, ועל הרגעים שבדיעבד קיבלו משמעות אחרת. מעל הכל, הוא חוזר שוב ושוב לערך שליווה אותו לאורך הדרך.
אחרי עשרות שנים מאחורי הקלעים של העשייה הציבורית, מה גרם לך לצאת "לקדמת הבמה" דווקא עכשיו?
"ממערכות העיתונים המרכזיות בישראל ועד למסדרונות עיריית באר שבע, עברתי דרך ארוכה של אירועים שעיצבו את פני המדינה ואת חיי האישיים. לאחר שסיימתי 30 שנות דוברות מאתגרות, מעניינות, מלאות בתהפוכות ובמיוחד יוצאות דופן, ראיתי חובה להוציא את הספר 'מילה אחרונה', המתאר ממבט אישי את הדרמות, את ההיסטוריה ואת שנותיה היפות של העיר באר שבע."
הספר עוסק גם בעיתונות וגם בדוברות, שני צדדים של אותו עולם. מה השתנה בעיניך בעבודת התקשורת לאורך השנים?
"נפלה בחלקי זכות גדולה לשמש לאורך שנים בשני תפקידים מרכזיים, המסמלים מודל מקצועי וייחודי אשר ליווה אותי לאורך כל שנות עבודתי כעיתונאי ודובר העירייה. הכניסה שלי לתפקיד דובר העירייה לאחר שנות עיתונות לא מבוטלות, הכינה אותי היטב מבחינה מקצועית. ההחלטה הראשונה שקבלתי עם סיום עבודתי העיתונאית, לפרוץ את המסגרת שנוצרה מהסטיגמה ש'לא יגור דובר עם עיתונאי', ולהפוך אותה ל'איש בעבודתו יחיה', תוך הקפדה על שקיפות מוחלטת, שהיא בעצם ההתנהלות הנכונה לטובת התפקיד".
לדבריו, "עולם התקשורת שינה את פניו כתוצאה מכניסתן של הרשתות החברתיות. תחילה היו אלה אתרי האינטרנט שנגסו בעיתונות הכתובה, שבאו לידי ביטוי בפרסומים חדשותיים בזמן אמת, לעומת העיתונים שנאלצו להמתין יממה לפרסום. הידיעות שזרמו למערכות, ובנוסף ידיעות לא מבוססות שעלו ברשתות החברתיות, שינו את הכללים אשר קיצרו את הזמנים והביאו לתחרות שלא הייתה מוכרת בעבר. לעתים, מתוך חיפזון ומבלי לבדוק את אמינותן, התפרסמו ידיעות שגויות, אשר גרמו לחוסר אמון של הקוראים. טוב יעשו כל מי שטובת התקשורת בעיניו לבדוק היטב כל ידיעה לפני פרסומה וללא להיחפז, אמינות היא מילת המפתח בתקשורת. תחרות בין כלי תקשורת היא בריאה וחשובה, אך לא על חשבון האמינות. כאחד שאהבתו לתקשורת החלה בגיל 10, והגשים את חלומו להפוך עם השנים לעיתונאי בעיתונים המרכזיים בישראל, רואה את החשיבות של התקשורת במדינה דמוקרטית כערך עליון".
במשך כ-30 שנה כדובר עיריית באר שבע היית עד מקרוב לרגעים משמעותיים שעברו על העיר. יש אירוע אחד שנשאר איתך במיוחד ושאתה מרגיש שרק עכשיו יכולת לספר עליו מנקודת המבט שלך?
"תפקיד הדובר אינו דומה לשום תפקיד אחר, ובמיוחד בעיר באר שבע - המשרתת למעלה מרבע מיליון תושבים. אין מדובר בעבודה שגרתית, ריבוי המשימות בעת רגיעה, לצד אירועי חירום בלתי צפויים שקרו לאורך הדרך, מלחמות, פיגועים ואסונות שפקדו את העיר במהלך 30 השנים שלי בתפקיד. ציינתי בספרי, חייו של הדובר אינם דומים לחייו של האדם - הנושא את המתח התמידי לאורך כל שעות היממה.
האירוע שילווה אותי לעד, ושינה לי את חיי המקצועיים, קשור לחשיפה שלי בעמוד הראשון של עיתון 'הארץ' על דבר החקירה הסמויה שניהלה המשטרה נגד ראש העיר המיתולוגי בונה העיר באר שבע החדשה, יצחק (איז'ו) רגר. על אף הפרסום הלא מחמיא, ועל עוד שורה של חשיפות שלי על בכירים בעירייה, הציע לי רגר לשמש דובר העירייה, וזאת לאחר שהחליף תשעה דוברים במהלך הקדנציה שלו. בתחילה דחיתי את הבקשה, ולאחר מאמצי שכנוע מצידו הסכמתי לקבל את התפקיד. הרגע הבלתי נשכח הגיע מספר חודשים לאחר כניסתי לתפקיד - רגר קרא לי בבהילות להגיע ללשכתו. נכנסתי לחדרו שהוא יושב על כסאו ובחיוך מריר, מגיש לי את כתב האישום מאותה חקירה שהתנהלה נגדו, בקול מרטיט הוא מקריא 'מדינת ישראל נגד יצחק רגר'. כאן השתלבו תפקידיי משני צדי המתרס - העיתונאי והדובר".
כשכותבים ספר כזה, צריך לבחור מה לספר ומה להשאיר מאחור. היו דברים שהתלבטת אם להכניס לספר, או אנשים שחששת שייפגעו ממה שכתבת?
"בספר, שיצא לאור בהוצאת הספרים ניב, שזורים פרקים נבחרים על תחנות חיי המקצועיים ועל הדרך שבחרתי במסלול התקשורת. הספר מכיל חשיפות שלי שעוררו עניין רב, לא רק בישראל אלא גם ברחבי העולם, לדוגמה המנהרה הראשונה שנחפרה בשנת 1992 בין מצרים לעזה, שדרכה הוברחו נשקים ושימשה למעבר מחבלים והקמת בסיס מחבלים בלב סיני. לצערנו הייתה צריכה להדליק נורה אדומה, ואולי היה ניתן למנוע את התעצמות המחבלים שהביאה במרוצת השנים לאסון 7 באוקטובר. אין ספק, ניתן היה להרחיב ולפרסם עוד ועוד פרקים, אך בחרתי להיות ממוקד וליצור ספר קליל, מעניין ומרתק לקריאה. כבר בתחילת הכתיבה על הספר החלטתי שאין מקום לסיפורים 'צהובים', לא לרכילות וכמובן לא חלילה לפגוע באיש כזה או אחר, זאת מתוך מחשבה תרבותית שראויה לקריאה איכותית".
האם יש דברים שאתה מסתכל עליהם היום אחרת ממה שהסתכלת עליהם בזמן אמת, בעקבות השנים שעברו והמרחק מהמערכת הציבורית?
"כן בהחלט. ערב כניסתי לתפקיד, לאחר שחשפתי מעשים לא כשרים בעירייה שהביא להדחתם ומעצרם של בכירים, שאלתי את עצמי 'האם הדברים שרואים משם לא רואים מכאן', ובמחשבה נוספת 'לאן אתה נכנס?'. כדי לשנות את תדמית העירייה, ואת היחס לכתבים שאני הייתי חלק מהם, מיד עם כניסתי לתפקיד נקטתי בצעד לא שגרתי כלקח מהעבר הלא מחמיא - פתחתי את העירייה לסיקור בפני חבריי בתקשורת וביקשתי שיפעלו ללא חשש ומורא. כך גם הודעתי לחברי ועדת המכרזים בעירייה שבחרו אותי, 'אני בא לשמש כנציג התקשורת בעירייה'".
"כמי שעמד בראש איגוד דוברות ודוברי הרשויות המקומיות בישראל, השקיפות וההתנהלות - לא רק בעיריית באר שבע, אלא במרבית הרשויות המקומיות בארץ - הן אחרות כיום לעומת השנים שעברו. הדבר בא לידי ביטוי בהערכה הרבה שהציבור בארץ רוכש לשלטון המקומי, ומדרג אותו על פי הלמ"ס בצמרת המוסדות האמינים הרשמיים בישראל".
אחרי שסגרת את הפרק הזה וכתבת את "מילה אחרונה" - אם היית יכול לחזור ליום הראשון שלך כעיתונאי בתחילת דרכו בבאר שבע, מה היית אומר לאותו אמנון יוסף?
"לא הייתי משנה מאומה. כעיתונאי שחרט על דגלו את נושא האמינות בתחילת הקריירה, הייתי נשאר נאמן לדרך ואומר לאמנון, 'לך ישר בדרכך, אל תפחד'".