במרץ האחרון נפל לוחם סיירת הנח"ל סמ"ר בן כהן בקרב הירואי בדרום לבנון. מתוך האובדן הכבד, בחרו הוריו של בן, שרית וצביקה, ליצור מקום שבו דרכו וערכיו ימשיכו לחיות ולהעניק השראה לאחרים. שלוחת "בֶּנְכּוֹ" של מכינת נחשון, שתפתח בקרוב את שעריה לחניכים הראשונים, מבקשת להצמיח דור של צעירים ברוחו של בן: נחושים, בעלי שליחות, אוהבי הארץ, שנותים לאחר ורואים אותו. לקראת פתיחת המכינה, נרתמו השבוע עשרות מתנדבים להקמתה, והותירו את הוריו של כהן ז"ל נרגשים מתמיד.
איך הרגשתם כשראיתם עשרות אנשים מגיעים בהתנדבות כדי להקים את המכינה?
"זה היה כל כך עוצמתי, הסתכלתי סביב ופשוט התרגשתי. לראות עשרות אנשים שמניחים לרגע את העבודה ואת החיים שלהם, מגיעים לכאן, מפשילים שרוולים, צובעים, מנקים ועושים הכל כדי שהמקום הזה יהיה מוכן, זה לא מובן מאליו בכלל עבורנו. הרגשתי שבן הצליח, גם היום, לחבר בין אנשים ולהוציא מהם את הטוב".
"זה היה בן שלנו, הוא היה מגנט של אנשים, אדם שאנשים תמיד רצו להיות לידו. הוא ידע לרתום את כל הסביבה שלו לכל משימה, לסייע לכל מי שאפשר. לראות כל כך הרבה אנשים, שלא בהכרח הכירו אותו אבל באים להיות חלק מההנצחה שלו, זו תחושה שקשה להסביר במילים. העובדה שאלו גם אנשים שעובדים איתי בלאומית שרותי בריאות, והגיעו מכל הסניפים במחוז, וגם מההנהלה הראשית בתל אביב, הפכה את זה לעוד יותר מרגש. בנוסף הגיעו גם חברים מהצוות של בן. הרגשתי שיש סביבנו משפחה גדולה שמחבקת אותנו מהרגע הראשון שבן נפל, שותפה למיזם ההנצחה שלו, תומכת ועוזרת לנו להפוך את הכאב לעשייה".
איזה ערך או תכונה של בן היית הכי רוצה לראות עוברים לצעירים שילמדו במכינה?
"יש בבן הרבה תכונות שהייתי רוצה שיעברו הלאה. הייתי רוצה שהצעירים שיגדלו כאן ייקחו מבן את הנחישות שלו וגם את תחושת השליחות שהייתה בו, את ראיית האחר והנתינה האין סופית שהייתה בו, בעיקר לחלש. כשבן האמין במשהו, הוא הלך איתו עד הסוף. הוא לא חיפש את הדרך הקלה ולא ויתר לעצמו, גם כשהדרך הייתה קשה. הייתה בו נחישות מאוד גדולה להגיע למטרות שהוא הציב לעצמו. בן תמיד רצה להיות במקום שבו הוא יכול לתת מעצמו ולהיות משמעותי".
שרית מוסיפה כי אותה תחושת שליחות ליוותה את בן גם בשירות הצבאי, והייתה חלק מרכזי מהבחירה שלו להיות לוחם. "בן אהב מאוד את המדינה, היה לו חשוב להיות לוחם, להגיע לסיירת, לעשות שירות משמעותי ולתת את המקסימום שהוא יכול. כשהוא החליט שזה מה שהוא רוצה, גם הקשיים בדרך, כמו 2 פציעות קשות שחווה בברך ובכתף, לא גרמו לו לוותר על הרצון לתרום למדינה ולתושבים. הוא ראה בכך זכות גדולה להילחם עבורם. לפני שבן נכנס ללבנון הוא אמר לצביקה 'אנחנו נכנסים להחזיר לתושבי הצפון את השקט', המשימה שלו הייתה שהירי לעבר תושבי שתולה והצפון ייפסק".
הזיכרון הזה מחדד את הערכים שהיא מבקשת להפוך להעביר הלאה גם לחניכים במכינה. "הייתי רוצה שהחניכים שיגדלו כאן ילמדו ממנו להציב לעצמם מטרות, להתאמץ, לא לוותר כשקשה, ולהשיג את המטרות. ובעיקר לבחור בחיים שיש בהם משמעות: לקחת אחריות, להשפיע ולעשות טוב למען האחר, השונה והחלש. אם הם ייצאו מהמכינה עם הנחישות להגשים את החלומות שלהם, ועם תחושת שליחות לעשות טוב למען אחרים ולמען המדינה, מבחינתי הם ייקחו איתם חלק מאוד משמעותי מבן".
ציינת שהמכינה נועדה להמשיך את אורו של בן. מהו מבחינתך האור שאת רוצה שהמקום הזה יפיץ הלאה?
"כשאני מדברת על האור של בן, אני מדברת על משהו שהיה מאוד נוכח בו. בן היה אדם שנכנס למקום והביא איתו שמחה, חיוך ענק, ואנרגיה שפשוט סחפה אנשים. היה בו לב מאוד גדול, הוא ידע לראות אנשים באמת, לחבר ביניהם, לתת לכל אחד תחושה שהוא חשוב ושיש לו מקום. זה האור שאני רוצה שיהיה כאן. שמי שייכנס למכינה הזאת ירגיש שהוא שייך, שילמד להסתכל סביבו ולא רק על עצמו, שיבין שיש לו אחריות כלפי החברים שלו וכלפי החברה שבה הוא חי. אני רוצה שהצעירים שייצאו מכאן ייקחו איתם משהו מהדרך של בן: את האהבה לאנשים, את החברות, את שמחת החיים, את הרצון לתת ולהיות משמעותיים. ואם האור הזה יעבור מבן אליהם ומהם לעוד אנשים, מבחינתי זו ההמשכיות הכי טובה שיכולה להיות למי שהיה בן בחייו".
מתי הבנתם שזה באמת קורה, והחלום של בן הופך למציאות?
"עד לא מזמן הכל היה תוכניות, שיחות, רעיונות, חלומות והמון עבודה. כשנכנסנו למבנה ביום ההתנדבות, ופתאום ראינו עשרות אנשים שהגיעו ועבדו יחד כדי להכין אותו לחניכים - ואחרי שעתיים בערך כבר התחלנו לראות את המקום משתנה, היה רגע שהסתכלתי ואמרתי לעצמי: זה קורה. זה באמת קורה. מנהל מחוז דרום בלאומית, אבי אסייג - שבלעדיו יום ההתנדבות הזה לא היה קורה - נכנס למכינה עם זכוכית ענקית, שעליה חרוטה תמונה של בן, קיבע אותה לקיר שעבר צביעה שעה קודם לכן, ובירך 'שהחיינו'. הדמעות התפרצו מההבנה שעשינו זאת, הצלחנו למצוא מיזם שינציח וינכיח את בן שלנו בחיים של צעירים רבים כבר בשנת המכינה הקרובה, ובעוד מאות צעירים שיגיעו במהלך השנים הבאות".
"זה רגע מאוד מטלטל אבל גם מרגש עבורנו", אומרת אמו בהתרגשות רבה. "בן לא נמצא כאן כדי לראות את זה, אבל הידיעה שהשם שלו והערכים שלו יהיו חלק מהדרך של כל כך הרבה צעירים נותנת למקום הזה משמעות עצומה".
ממש עוד רגע ייכנסו למכינה החניכים הראשונים. אם היית יכולה להגיד להם משפט אחד על בן, עוד לפני שהם נחשפים לכל הסיפור שלו, מה הדבר הראשון שהיית רוצה שהם ידעו עליו?
"חשוב לי שהם יכירו את בן כמו שאנחנו הכרנו אותו, עם החיוך הענק, שמחת החיים, מעגל החברים העצום שיצא בזכות הכישורים החברתיים המעולים שהיו לו, הלב הגדול והיכולת המיוחדת שלו לגעת באנשים, לחבר ולפשר בין כל מי שהיה סביבו. זה שהוא היה אח מדהים לשי אחותו הקטנה, בן זוג אוהב ומפרגן לרומי, ועבורי ועבור צביקה הוא פשוט היה 'ילד נחת' - ילד שכל דבר שעשה בחיים, מגיל קטן ועד נפילתו, מילא אותנו כהורים שלו בנחת אינסופית".
שרית מוסיפה ואומרת כי "המכינה הזו היא לא מקום שעוסק במוות, אלא מקום שבוחר בחיים. מתוך השבר הכי גדול שלנו, בחרנו ליצור מקום שיצמיח צעירים, מנהיגות, ערכים, חברות, אחריות ואהבת הארץ. שלוחת בנכו של מכינת נחשון היא הדרך שלנו לקחת את כל מה שהיה בבן, ולהעביר אותו לדורות הבאים. לצערנו הרב, אנחנו לא יכולים להחזיר את בן שלנו, אבל אנחנו יכולים לדאוג שהדרך שבה הוא חי תמשיך לחיות בצעירים וצעירות שיגיעו למכינה. החלום שלנו הוא שבעוד שנים יהיו מאות ואלפי בוגרים, וכשישאלו מה הם לקחו מהמקום הזה, הם ידברו על אותם ערכים שבן חי לפיהם".
לצד ההתרגשות הגדולה והמתנדבים הרבים שכבר התגייסו למיזם, שרית מסבירה שהמכינה עוד זקוקה לעשייה ולסיוע כדי להפוך את החלום למקום של ממש עבור החניכים. "יש לנו עוד עבודה רבה במכינה, למשל פיתוח הגינה הקדמית שעושה ממש בימים אלה חברת 'פורום שתיל' בבעלותו של אבינועם אביתן, שהוא איש מדהים שנרתם מיד לפרויקט. הבאנו אותו לתת הצעת מחיר, וברגע שהוא הגיע ושמע על בן, הוא החליט לעשות הכול בהתנדבות מלאה. ויש עוד רבים וטובים שנרתמו, שאנחנו כמובן נמצא את הדרך והמקום להודות להם."
"בנוסף לגינון, יש לנו להקים מרחבי למידה נוספים בחצר המכינה, יציקת שבילים, רכישת ריהוט, הקמת מתחם כושר בחצר המכינה שיכין את החניכים לשירות משמעותי, הקמת מתחם אירוח לחיילים שמגיעים לנווט בסביבה, שיהיה להם מקום לשים ראש אחרי יום מפרך של ניווטים בשטח, מקום להתקלח, לאכול וגם לשמוע על המורשת של בן ועל סיפור הקרב האחרון שלו. משימה נוספת ואחת החשובות שיש לנו, היא להעניק מלגות לילדים שאין להורים שלהם אפשרות לשלם על שנת מכינה, ולאפשר להם לא לוותר על החלום ולקחת חלק במכינה קדם צבאית".
לשם כך יצאו בני המשפחה בגיוס המונים. אם גם אתם רוצים לקחת חלק בשלוחת בנכו של מכינת נחשון לחצו כאן: >פרוייקט הנצחה לזכרו של סמ"ר בן כהן הי"ד<