ההר הגבוה ביותר באפריקה, הקילימנג'רו, מתנשא לגובה של כמעט שישה קילומטרים, ונמצא ברובו בטנזניה ובחלקו בקניה. זהו יעד תיירותי מוכר למטפסי הרים ולחובבי אקסטרים רבים, שבוחרים לאתגר את עצמם בטיפוס הקשה לפסגת ההר. בין אותם מטפסים שהצליחו לכבוש את ההר, ניתן למצוא החל מהחודש גם את שרונה טל, תושבת באר שבע, רכזת חינוך גופני במקיף רבין בעיר. בשיחה עם וואלה שבע היא מספרת על הקשיים, התחושות - והסיפוק האדיר אחרי הגשמת המשימה הלא שגרתית.
"הרצון להעפיל לקילימנג'רו הגיע מתוך דחף פנימי לבחון גבולות, לצאת מאזור הנוחות, ולפגוש את עצמי במקום הכי ראשוני, עוצמתי וחשוף שיש", מספרת טל, שהגיעה לטיפוס עם משלחת של חברת High Air. "ההר הזה הוא לא רק גובה פיזי ומבחן סיבולת - הוא סמל להתמודדות מנטלית, למשמעת עצמית ולכוח רצון טהור. רציתי להוכיח לעצמי שכשמציבים יעד שנראה כמעט בלתי אפשרי - עם התמדה, נחישות ואמונה, אין פסגה שאי אפשר להגיע אליה".
ואכן, מדובר בפסגה גבוהה - 5,895 מ' מעל פני הים - שהדרך אליה רצופה קשיים. בפוסט שפרסמה טל לאחר שובה ארצה תיארה: "פיזית, זה קשה מאוד. ימים של הליכה, עליות ארוכות, קור קיצוני, לילות באוהל, חוסר שינה, חוסר תיאבון וגוף שעובד בתנאים שהוא לא רגיל אליהם. יש רגעים שהרגליים כבדות, הנשימה קשה, הקור חודר לגוף, ואת שואלת את עצמך 'בשביל מה אני צריכה את זה בכלל'. ואז את מבינה שהטיפוס הוא האתגר, להמשיך להילחם גם כשלא נוח, גם כשקשה, וגם כשהמטרה עדיין רחוקה". מהטיפוס, היא כותבת, "חזרתי חלשה. 'מילאו לי מאגרים', היה לי חוסר באשלגן והתייבשתי. שלושה ימים בבית החולים, מוקפת באהבה, באוכל טעים ובהערצה, מנסה להבין מה עברתי. כמה עוצמה וגאווה".
טל סיפרה בפוסט כיצד התגברה על הקושי הפיזי, שלווה גם בקושי פסיכולוגי ונפשי. "במהלך כל הטיפוס הרגשתי שאבא שלי איתי. בכל יום, בכל צעד, בכל רגע של קושי. היו רגעים שבהם פשוט עצרתי, הרמתי את הראש והודיתי לאלוהים ששומר עליי ודואג לי. בכל פעם שהיה קשה, נזכרתי בכל האנשים שמחכים לי בבית, במשפחה, בחברים וגם ברופאים שלי, שסומכים עליי ומאמינים שאני יכולה. המחשבה על כל האהבה והאמון שקיבלתי נתנה לי כוח להמשיך עוד צעד ועוד אחד".
מה באופי שלך, לדעתך, אפשר את ההישג המדהים?
"אני אדם עם הרבה נחישות, אבל גם עם הרבה לב. כשמשהו חשוב לי, אני לא מוותרת בקלות, ותמיד משתדלת בדרך להישאר טובה, רגישה ולהסתכל על האנשים שסביבי. אני לא חושבת שאני תמיד חזקה - דווקא היכולת להרגיש קושי, לפעמים לפחד, להיות רגישה וגם להיפגע - ועדיין להמשיך - זו אולי התכונה שאני הכי מעריכה בעצמי".
ועכשיו? מה האתגר הבא?
"אחרי חוויה מעצימה ומשנת חיים כמו כיבוש הפסגה, מבינים ששיא אחד הוא רק נקודת ההזנקה לשיא הבא. האתגר הבא יכול להיות יעד גיאוגרפי חדש, אבל מעבר לכך הוא היכולת לקחת את תחושת המסוגלות, העוצמה והפוקוס המנטלי שרכשתי על ההר, ולתרגם אותם לחיים האישיים, המקצועיים והעשייה היום-יומית. האתגר הוא לא להפסיק להציב רף גבוה יותר, להמשיך להנהיג, ליזום ולפרוץ דרכים חדשות. הטיפוס על הקילימנג'רו הוא מסוג החוויות שמסדרות מחדש את הפרופורציות לחיים, וההשפעה שלו מורגשת כבר מהרגע הראשון שחוזרים לשגרה".
איפה את מרגישה את המסקנות מהטיפוס בחיי היומיום, בשגרה?
"כשעומדים מול עוצמה כזאת של טבע, ומבינים כמה מעט באמת בשליטתנו, משהו בתפיסה משתנה.
קשיים יומיומיים, לחצים או אתגרים שבדרך כלל היו מעוררים מתח, נראים היום בהירים ופשוטים יותר לניהול. יש שקט פנימי שמגיעים אליו כשמבינים שלכל סערה יש סוף, ולכל עלייה תלולה יש קצב נכון לעבור אותה. בנוסף, על ההר לומדים שאת השיאים הכי גדולים לא כובשים בריצה, אלא בהתמדה, בקצב מדוד ובסבלנות. התפיסה הזו עוברת ישירות לחיים האישיים והמקצועיים: המודעות שגם המשימות המורכבות והמורכבות ביותר נפתרות פשוט על ידי התקדמות עקבית, צעד אחר צעד, בלי לאבד את הפוקוס. אז בינתיים אני עוד נותנת לעצמי ליהנות מהדרך ומההישג, אבל אני מכירה את עצמי - השקט הזה לא יימשך הרבה זמן".