אי שם בנגב הצליח הצלם ינאי בונה לתעד את הלטאה הגדולה ביותר שחיה בישראל - לטאת הכוח. התיעוד המרהיב, שהושג באמצעות מצלמות שביל, הוא האחרון בשרשרת של מסעות והישגים שעבר בונה, בן 36 מעין הבשור.
"בגלל שזה בעל חיים מוגן, אני לא רוצה שיפורסם המיקום הספציפי שבו צילמתי את הלטאות. אפשר לכתוב שזה היה בצפון הנגב", אומר בונה בשיחה עם וואלה שבע. הוא מתנדב ברשות הטבע והגנים, ועובד כלוכד נחשים וצלם טבע. את טכניקת הצילום, באמצעות מצלמות שביל, למד בטיול האחרון שלו בסיביר - ויישם גם בנגב.
"זיהיתי עקבות וסימנים בקרקע, מחילות שראיתי באזור, והצבתי מצלמה", הוא מספר. "אלה מצלמות שאוגרות את הצילומים בתוכן, אפילו לא משדרות לי אותם לטלפון כי בחלק מהמקומות גם אין קליטה, ואני מגיע לבדוק אותן אחת למספר שבועות. אז בשבוע הראשון לא היה שום תיעוד, אבל בשבוע השני והשלישי כבר כן התחילו להיות תיעודים של לטאות כוח. זה לקח סבלנות ולא מעט התמדה".
"לא באמת הופתעתי לראות לטאות כוח, כי הסיפור היה על הקרקע לפני, אבל כן - לתעד פעם ראשונה לטאות כוח, זה היה מרגש", הוא מודה. "בסוף, אני מצלם כבר 6 שנים במדינה הקטנה הזאת, וכל פעם יש לך עוד הפתעה, ותמיד יש משהו אחר שונה".
כמו שניתן להבין, בונה התחיל את הקריירה שלו כצלם דווקא בחו"ל. ממגורים על גדות אגם ויקטוריה בקניה ועד מסעות בלפלנד, נראה שהצלם בן ה-36 הספיק לחוות חוויות של חיים שלמים. ב-2013 אף שלח את אחד מתצלומיו מאפריקה לתחרות של הנשיונל ג'יאוגרפיק - וזכה.
"בן דוד שלי אמר לי 'שלח תמונות שלך לתחרות, יש לך תמונות יפות'", הוא נזכר. "זו תחרות שעל כל תמונה ששולחים אליה משלמים כמה עשרות דולרים, אז אמרתי שאבחר תמונה אחת ואשלח, ומה שיהיה יהיה. בחרתי תמונה, ואחרי חודש יצרו איתי קשר ואמרו לי שמתוך קרוב ל-16 אלף צילומים מכל העולם, התמונה שלי הגיעה למקום השלישי. היה הד תקשורתי, בארץ ובחו"ל, וזכיתי בפרס".
המעבר לצילום בארץ, הוא מספר בכנות, נכפה עליו לאחר שהפסיד את כל הונו. "צילמתי המון שנים בחו"ל, בעיקר באפריקה, סיביר ולפלנד. עוד לפני 7 באוקטובר נכנסתי למשבר עמוק של דיכאון ופוסט טראומה ואשפוזים, ואת כל החסכונות שלי שרפתי. כשיצאתי מהאשפוז האחרון שהייתי בו, ובחרתי בחיים, הבנתי שאני עדיין לא יכול לחזור למקומות שצילמתי בהם בחו"ל - מבחינה כלכלית ונפשית. ולא נותר לי, אלא להתחיל לצלם בארץ, שזה משהו שלא כל כך עשיתי קודם. לא הכרתי מה שיש לי מתחת לאף פה ברחבי הנגב".
איפה יותר כיף לצלם?
"זו שאלה קשה, כי בסוף לצלם אריות ודובים וגורילות זה לא כמו לצלם פה בעלי חיים קטנים. לצלם בעלי חיים בחו"ל ותופעות טבע מטורפות אלה החלומות הגדולים שלי. אבל לצלם היום בארץ, את הנגב, זה ריגוש כי החיבור הוא אחר. ובנוסף זה מראה לי עד כמה לא הכרתי את הבית שלי. על הלטאות ידעתי, אבל יש בעלי חיים שצילמתי לאורך השנים, שאפילו לא ידעתי שקיימים בארץ. אני תמיד אומר לעצמי, שכנראה לפני שאני אחזור לצד השני של העולם, הייתי צריך להכיר מה שיש לי כאן".