ב-7 באוקטובר 2023, אורן ביתן בן ה-28 מנתיבות היה בבית מלון בתל אביב. פחות משנה קודם לכן, הוא הגשים חלום ופתח בעירו סניף של רשת המסעדות האיטלקיות ויוינו. "פתחנו טלוויזיה וראינו את המחבלים פה באזור, ומיד הבנו שהמסעדה לא תיפתח בזמן הקרוב", הוא מספר. אבל אז החליט ביתן לעשות מעשה, ולגייס את המשאבים שברשותו על מנת להאכיל חיילים, והרבה מהם. מאז, כמעט 3 שנים אחרי, הוא ממשיך בעשייתו הברוכה ואומר: "הפסד, רווח, אני לא מסתכל על זה. חיילים צריכים? אני נותן".
"המסעדה הייתה בת 10 חודשים כשהכל קרה", משחזר הבעלים בשיחה עם וואלה שבע. "היינו במלון כי היה מפחיד לצאת חזרה דרומה, וביום ראשון עלה לי רעיון. היו המוני חיילים פה שרק חיפשו בקבוצות מי יביא להם משהו לאכול. בשבוע שלפני הייתה הרבה עבודה אז נשארה הרבה סחורה, אז אמרתי לעצמי 'מה יש לך להפסיד'. דיברתי עם הטבחים שלי, ואמרתי שמי שרוצה לעשות מצווה יכול לבוא למסעדה. כתבתי בפייסבוק שאנחנו פותחים את המסעדה עד הלילה, ושמי שמכיר חיילים מוזמן לבוא".
"תוך כמה שעות הפוסט הזה קיבל מאות לייקים, עשרות תגובות, קיבלתי אינסוף הודעות על לוחמים שנכנסים לעזה", ממשיך ביתן בהתרגשות. "עד 1 בלילה הטבחים שלי לא הפסיקו להכין פיצות, פסטות וסלטים. אפילו קראתי לקרובי משפחה שלי לבוא לעבוד. הם אמרו לי 'זה מדהים, חומרי הגלם לא נגמרים', ממש היה לנו סוג של נס. לכל מי ששאל אמרתי ללכת למסעדה - אחד לקח 50 מנות, אחד לקח 30, אחד לקח 120 מנות".
יום לאחר שהחל בחלוקת המזון, החליט ביתן לחרוג מגבולות התפריט האיטלקי המוגש במסעדתו. "הרגשנו את הצורך, אז הלכנו וקנינו מאות בגטים טריים, במשך יום שלם עשינו חביתות וסלטים וטונה, ובמשך יומיים הצלחנו להאכיל אלפי לוחמים. אבל אז פינו אותנו לאילת וסגרנו את המסעדה. אחרי חודש וקצת פתחתי שוב - חששתי כי כולם פונו מהאזור, ותהיתי מי יבוא לאכול. אבל לשמחתי, איך שפתחתי כל החיילים באו. בכמויות. המסעדה הייתה ירוקה מרוב מדים. ככה כל יום, ולאט לאט אתה קולט שמעשרה עובדים במשמרת אתה מגיע למצב של 30 עובדים. ואת השולחן הזה לא מחייבים, ולשולחן הזה מוציאים פינוק. תושבים שבאו לאכול הציעו לשלם על שולחנות של חיילים, וככה חזרנו לעצמנו".
אולם בעוד יוזמות רבות להאכלת חיילים כבר סיימו את חלקן במאמץ המלחמתי, מסעדת ויוינו ממשיכה בעבודת הקודש שלה. "הכרתי בתקופה הזו מישהי שדואגת לחיילים, שבאה לאכול אצלי. התחברנו, ועד היום היא מעדכנת אותי לפחות פעם בשבוע-שבועיים שיש לה חיילים שצריכים מגשי פיצות. הפסד, רווח - אני לא מסתכל על זה. חיילים צריכים? אני נותן. בסוף אנחנו נמצאים פה, חיים, והם בחזית, נלחמים וחלילה גם מתים, אז מה זה בשבילנו לתת להם פסטה, פיצה וחיוך?".
כן, אבל בסוף כל חומרי הגלם גם עולים כסף - איך זה עובד?
"פשוט עובדים. בסוף, בן אדם שנותן גם מקבל חזרה. אני לא נותן כדי לקבל, אבל זה אני. בסוף זה מסתדר. לא מרגישים את זה. אתה יכול לתת, ויום אחרי תיכנס לך הזמנה לאירוע נוסף, אז זה מתגמד. כשאתה עושה את זה מהלב, יש סיפוק אדיר והכל מסתדר".