על רקע הזינוק במקרי הפשיעה והאלימות בנגב, ביום חמישי האחרון התקיים באוניברסיטת בן גוריון בנגב כנס החירום "הפשיעה ומחיר המשבר: מצב חירום משותף בנגב", בהובלת ארגון אג'יק והאוניברסיטה. בכנס השתתפו נציגי ממשלה, ראשי רשויות, אנשי אקדמיה וגורמי חברה אזרחית, שדנו בהשלכות הפשיעה על הביטחון האישי, שירותי הרווחה, האמון בין הקהילות, החיים המשותפים באזור ובתוכנית החומש הבאה כעוגן מרכזי להתמודדות עם המשבר.
פרופ' סראב אבו רבעיה־קווידר, סגנית נשיא לענייני מגוון והכלה באוניברסיטת בן גוריון בנגב, התייחסה בדברי הפתיחה להתרחבות הפשיעה והאלימות בחברה הערבית בנגב, והזהירה כי אין מדובר עוד במשבר שניתן להשאיר בגבולותיה של קהילה אחת: "זו אינה רק בעיה של החברה הערבית, זהו מצב חירום אזרחי, חברתי ולאומי של החברה הישראלית כולה". לדבריה, "כאשר ילדים גדלים לצד אלימות, כשמשפחות חיות בפחד וכשצעירים וצעירות מאבדים את היכולת לחלום, להתפתח ולממש את הפוטנציאל שלהם - כולנו נפגעים". אבו רבעיה־קווידר הוסיפה כי "חברה שמאפשרת לקבוצות שלמות לחיות תחת איום מתמשך אינה יכולה להיקרא חברה שוויונית, דמוקרטית או מכילה".
טלאל אלקרינאווי, ראש עיריית רהט, קרא להגביר את האכיפה, את הנוכחות המשטרתית ואת הטיפול בנשק הבלתי חוקי: "הפשיעה והאלימות הן האיום הגדול ביותר על קיומה של מדינת ישראל מבפנים. ביטחון הפנים חשוב לא פחות, ואולי אפילו יותר, מביטחון החוץ. אנחנו כראשי רשויות משקיעים במניעה - בחינוך בלתי פורמלי, במתנ"סים, במגשרים ובסיירות הורים, אבל אם המצב ימשיך כך, לא רחוק היום שבו בכל בית יהיה אמל"ח".
סלימאן אלעמור, מנכ"ל שותף באג'יק, הדגיש כי הכנס נועד להשמיע את זעקתם של כלל תושבי הנגב, וקרא לאחריות משותפת של המדינה, הרשויות המקומיות, החברה האזרחית, האקדמיה והמגזר העסקי: "הנגב חייב להיות במקום אחר ושונה. הוא חייב להיות מקום שפוי, שמאפשר לילדים לקבל חינוך שוויוני, מקום שיש בו הזדמנות לכל ילד, ומקום שבו ערבים ויהודים חיים זה לצד זה - ולא זה במקום זה". לדבריו, דווקא משום שבנגב יהודים וערבים חולקים מרחבי חיים ושירותים משותפים, מבית החולים והאוניברסיטה ועד קריית הממשלה - נדרשים כעת אומץ, מנהיגות ושותפות: "בימים שבהם רבים בוחרים בפלגנות, אנחנו בחרנו במסלול אחר: דרך של שותפות. הנגב חייב ללכת למקום טוב יותר".
פרופ' באדי חסייסי, מרצה בכיר בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, הציג את ממדי ההחרפה באלימות בחברה הערבית והזהיר כי מדובר בתופעה שמתפרצת כמו מגפה: "כשמתחקים אחר שיעורי הרצח, רואים עלייה דרמטית שאי אפשר להסביר אותה בשום מדד דמוגרפי. זו תופעה שמתפרצת כמו מגפה: בין 2015 ל־2025 אנחנו רואים עלייה של פי חמישה במספר מקרי הרצח, בזמן שהאוכלוסייה לא גדלה פי חמישה". לדבריו, הרצח הוא רק קצה הקרחון, ומתחתיו יש "אלפי אירועי ירי, פציעות קשות, שיעורי פענוח נמוכים, אובדן אמון ושבר קהילתי". חסייסי הוסיף כי האלימות מכניסה את ארגוני הפשע לחיי היומיום של התושבים, עד כדי יצירת מעין "מדינה חלופית".
חליל חומיידי, מוביל המיזם לנוער וצעירים בפשיעה ביד הנדיב, התמקד במקומם של צעירים במעגל האלימות: צעירים ערבים הם כ־20% מכלל הצעירים בישראל, אבל מהווים 65% מכלל המעצרים ו־46% מכתבי האישום. הפער בין המעצרים לכתבי האישום מספר את הסיפור: מסה עצומה של צעירים חווים מעצר שלא מבשיל לכתב אישום, לא לשיקום ולא לתוכנית המשך - אלא לאגרסיביות ממסדית שמחזירה אותם לקהילה פגיעים יותר". עוד הוסיף כי "מתקני כליאה הופכים לאקדמיה לפשע עבור צעירים", והביא כדוגמה צעיר שפגש הודות לפעילות אג'יק, שישב חודש במתקן כליאה בעקבות עבירת תעבורה: "במקום לקבל מענה מותאם, הוא היה חשוף 24/7 לעבריינות חמורה יותר, ונדרש ממנו כוח עצום כדי לא להידרדר. זה בדיוק מלכוד העבירות הקטנות שהופכות שער כניסה לעבירות חמורות יותר".
ישראל בודיק, מנהל מחוז דרום במשרד הרווחה והביטחון החברתי, התייחס לאתגרי שירותי הרווחה בהתמודדות עם האלימות והפשיעה בחברה הבדואית: "בשנים האחרונות התפתחה תשתית רחבה מאוד של שירותים. היא רחוקה מלהספיק. להגיד שהצלחנו - אני מעדיף לא להשתמש במילה הזאת. אולי בעוד עשר שנים, כשנראה נתונים אחרים, נוכל לדבר על הצלחה. כרגע הנתונים לא יכולים להעיד על כך".
ערן דורון, ראש מועצת רמת נגב, הזהיר מפני הידרדרות ביחסים בין יהודים לבדואים בנגב: "אנחנו נמצאים בדיוק בקו פרשת המים הזה. אם עכשיו, לא מחר, עכשיו, לא נעצור את המגמה הזאת של מלחמת אזרחים פה בנגב בין יהודים לבדואים - אנחנו נכנסים לבעיה". דורון הוסיף כי "החברה הבדואית בנגב היא ההזדמנות הכי גדולה של הנגב. בלי שגשוג משותף וחיים משותפים טובים, לא יהיה טוב לאף אחד - לא ליהודים ולא לבדואים."
בסיכום הכנס הדגישו המשתתפים כי ההתמודדות עם הפשיעה בנגב מחייבת מענה לאומי, מתמשך ומתואם, המשלב אכיפה נחושה נגד ארגוני הפשיעה והנשק הבלתי חוקי לצד השקעה בחינוך, רווחה, תעסוקה, מענים קהילתיים וחיזוק הרשויות המקומיות. עוד עלה כי תוכנית החומש הבאה לחברה הערבית והבדואית בנגב חייבת להתייחס לפשיעה לא כסוגיה נקודתית, אלא כתנאי בסיסי לשיקום הביטחון האישי, האמון בין הקהילות והחיים המשותפים באזור.