לאחרונה זכיתי לקחת חלק במשלחת אקדמית חינוכית ללונדון של ראשי תוכניות 'רום' מצוינים לחינוך. בין כותלי בתי ספר ההיסטוריים והמרשימים של העיר ובמסדרונות בית הספר לחינוך באוניברסיטת סנט מארי, מצאתי את עצמי שוב ושוב מהרהרת בשאלה: כיצד ייתכן שבמערכת החינוך הבריטית שיש בה סדר, מסורת, משמעת וכמעט את כל המשאבים האפשריים, חסר דווקא אותו מרחב של יוזמה, סקרנות וחשיבה עצמאית שנוכח כל כך בחינוך הישראלי? במילים אחרות, כיצד ייתכן שהתבלין הסודי של החינוך שלנו הוא דווקא הדבר שנראה לנו כמעט מובן מאליו?
המערכת הבריטית מרשימה מאוד. היא בנויה על הקפדה על כללים, על תהליכים סדורים, על מדידה, הערכה ושימוש בידע מחקרי. קשה שלא להתפעל מהרמה הגבוהה של היציבות ומהתחושה שהכול פועל לפי תוכנית ברורה ושל יד מכוונת.
אבל ככל שחלפו ימי הביקור, מצאתי את עצמי מופתעת פחות ממה שראיתי באנגליה ויותר ממה שהתחלתי להעריך מחדש בישראל. דווקא מתוך הניגוד הזה הבנתי משהו על הלב הפועם של החינוך הישראלי. הבנתי שלמרות המשוכות והקשיים הרבם שאיתם אנו, כאנשי חינוך וכאזרחים כאחד, מתמודדים - מחסור במורים, עומסים תכופים, שחיקה פערים חברתיים ומציאות של מלחמה מתמשכת - דווקא לנו יש יתרון חינוכי משמעותית. אם להודות: ביחס לממלכה, מערכת החינוך של ישראל הצעירה ורווית האתגרים, אנחנו במקום לא רע בכלל.
בכיתות הלונדוניות שבהן ביקרנו השקט היה מופתי. התלמידים הקשיבו, כתבו וסיכמו היטב את הנלנד, וללא ספק מדובר בסביבת למידה ראויה ומעוררת הערכה. אך חינוך אמיתי אינו נבחן רק ביכולת לייצר שקט וסדר. הוא מתרחש דווקא כשהמחשבה סוערת ופעילה, ונבחן גם ביכולת לעורר חשיבה, סקרנות ויוזמה. הוא קורה כאשר תלמיד שואל "למה", כאשר הוא מבקש להבין ולא רק לדעת, כאשר הוא מעלה רעיון חדש או מאתגר הנחה קיימת או מקשה על מוריו בשאלות המשך.
קצב החיים והלך הרוח הישראלי מזמן בדיוק את המקומות הללו. גם מערכת החינוך שלנו לכך והיא מושתתת, גם אם לא באופן פורמלי, על יוזמה, חשיבה עצמאית ולא פעם אלתור ומציאת פתרונות מחוץ לקופסה. לעיתים אנחנו נוטים לראות בתכונות האלה מקור לקושי, לחוסר סדר או לאתגר ניהולי, אבל בעולם שמשתנה בקצב מסחרר הן עשויות להיות דווקא יתרון משמעותי. המציאות של המאה ה־21 דורשת לא רק ידע, אלא גם יכולת להסתגל, לפתור בעיות חדשות, לעבוד באי-ודאות ולהציע פתרונות יצירתיים.
אנחנו, ובוודאי הדור הצעיר שגדל על אתוס של "סטארט-אפ ניישן", לא מפחדים מה"למה?", ולא חוששים להתווכח, לא להסכים, ולאתגר את הסמכות באופן מכבד. זהו הבסיס לחשיבה ביקורתית ומנהיגות. אנגליה, עם כל הכבוד למסורת, צריכה ללמוד מאיתנו איך לשחרר מעט את האחיזה ולאפשר לילדים להרעיש, להסתקרן ולהטיל ספק וגם ללמוד מחוץ לכיתה המסורתית.
במובן הזה, חינוך הוא הרבה יותר מהעברת ידע. הוא עוסק בהכנת הדור הצעיר ביציאה לחיים ולעולם. ובעולם האמיתי, זה שמתהווה מחדש לנגד עינינו, היתרון שייך לנו - לישראלים - המאלתרים, הגמישים והיצירתיים. היכולת לשאול שאלות, להטיל ספק, לחשוב באופן ביקורתי ולגלות סקרנות היכן שרק מאפשרים לה להתקיים - איננה עוד פיצ'ר נחמד ללמידה ולתהליך החינוכי, אלא היא חלק מרכזי מהם. אלה בדיוק הכישורים שיאפשרו לבוגרי מערכת החינוך שלנו להתמודד עם אתגרי העתיד.
הביקור בלונדון המחיש לי שלצד הדברים הרבים שאנו יכולים ללמוד מן הבריטים, יש גם תחומים שבהם החינוך הישראלי מביא עמו יתרון ייחודי. הדיסציפלינה, המשאבים והמכונה "המשומנת" הבריטית אכן מעוררי פליאה, אך המשאב היקר ביותר בחינוך אינו תקציב ואינו המבנה הארכיטקטוני המפואר של מוסדות הלימוד. המשאב היקר ביותר הוא היכולת להצמיח בני אדם חושבים, סקרנים, יצירתיים ובעלי תעוזה.
לכן האתגר של מערכת החינוך בישראל אינו לבחור בין הישגים והצלחה במבחני הידע הבינלאומיים לבין יצירתיות, אלא לדעת לשלב ביניהם. עלינו להמשיך לשאוף למצוינות, לשיפור הישגים ולחיזוק המערכת, אך במקביל להיזהר שלא לאבד את אותם מרחבי חופש שמאפשרים לתלמידים ולמורים ליזום, לחקור ולהעז. במרדף אחר מדדים ונתונים, אסור לנו לשכוח שחינוך הוא בראש ובראשונה תהליך אנושי. לפעמים צריך לנסוע עד לונדון כדי לגלות את מה שיש לנו בבית.
ד"ר ציפי בבצ'יק היא ראש החוג לחינוך וראש התוכנית למצוינות באקדמית חמדת, מכללה לחינוך בשדות נגב