לראשונה בדרום, הכיר משרד הביטחון במרכז גמילה כמסגרת ייעודית למטופלי אגף השיקום, שלצד הטראומה והפוסט טראומה משירותם הצבאי - מתמודדים עם התמכרויות. "הגל הגדול של המלחמה עוד לא הגיע", אומרת בכאב שירה סלפטר, שהקימה עם בעלה את המרכז הייחודי, "הרוב עוד לא בשלים בכלל לשחרר את התלות בחומרים".
המרכז פורץ הדרך, "שבטיא", ממוקם בעיר העתיקה בבאר שבע. מטופלים שהוכרו על ידי אגף השיקום ונפגעו במהלך שירותם, יופנו על ידי האגף - במימונו המלא - לתוכנית הטיפול הייחודית של "שבטיא", שנמשכת כשישה חודשים ומחולקת לשלושה שלבים מרכזיים: גמילה וייצוב ראשוני, עיבוד רגשי וטיפול בטראומות ובאירועי חיים משמעותיים, ושלב שיקומי הממוקד בבניית חיים חדשים והשתלבות מחודשת בקהילה ובמשפחה.
"הכל התחיל איתי ועם ליאור בעלי", מספרת שירה. "אנחנו מגיעים מקדש ברנע, נשואים 26 שנה, הורים לארבעה ילדים שכבר בשלבים מתקדמים של פריסת כנפיים. לאורך הרבה שנים, הבית שלנו היה מרחב בטוח, פתוח, שהתרחב בהדרגה מכאלה ששמעו שאפשר לבוא ולהיות אצלנו, והגיע לשיא שבו היו כמה חבר'ה שגרו איתנו לתקופות יותר ארוכות. זה קרה כמה שנים ברצף - לילדים שלנו יש הרבה זיכרונות של טלפון באמצע היום לביה"ס, 'מישהי הגיעה וישנה אצלך בחדר, אז אל תיבהלי כשאת מגיעה הביתה', הרבה סיפורים כאלה".
לדבריה, בשנת 2017 מגיעה הפנייה שמשנה את התמונה. "משפחה אמריקאית, אבא מנהל חדר מיון ואמא מורה. משפחה ציונית - עם בת בת 27, שלומדת תואר שני ומכורה לאופיאטים", מספרת שירה. "הם הגיעו אלינו דרך חברים שטיילו באזור ובאו אלינו לארוחת שישי, והאמא מספרת לי על הבת, על האופי של מרכזי הגמילה בארה"ב, מרחבים שכסף מניע אותם באופן מאוד דומיננטי, ועל הניסיונות שלהם להשתלב בתוכם אחרי שני ניסיונות גמילה וכמה מנות יתר. משהו באינטואיציה שלהם היה מדויק - רק שעוד לא היה את 'שבטיא'. אז אנחנו יוצאים למסע חיפוש אחר מקום לצעירה שאנחנו לא מכירים, והולך ונבנה לנו איזה ויז'ן בראש של איך זה צריך להיראות. מהנקודה הזו עוברות כמעט 3 שנים, אותה בחורה מגיעה אלינו בסוף ועברנו איתה מסע ארוך מאוד, והיום היא בארץ, מסיימת לימודים במרכז הבינתחומי בהרצליה, ואנחנו בקשר טוב עם המשפחה".
"הגל הגדול עוד לא בשל לשחרר את התלות בחומרים"
ב-17 בספטמבר 2019 נפתח "שבטיא", לאחר שנתיים וחצי של עבודה. "באחת הפעמים, הבת שלי שאלה אותי אם העבודה היא רק לתכנן את המקום", מספרת שירה וצוחקת. "אז פתחנו את 'שבטיא' והיו לנו 3 חודשים של שגרה - לפני שצללנו לתוך מחוזות הקורונה, ומשם ל-7 באוקטובר, והתנועה לא מפסיקה כבר כמה שנים רצופות".
7 באוקטובר, היא מספרת, פוגש אותה ואת בעלה בתפוסה מלאה. "אנחנו עם בית מלא, חבר'ה שמקבלים צווי 8, כל האירוע. תקרת הזכוכית שלנו מוגבלת, אנחנו בתפוסה מלאה של 15 מטופלים בו זמנית, אז יש יותר פניות, אבל הפניות הן אחרות. מאוד שמרנו לא להגדיל את המכסה כדי לשמור על הצוויון של הבית ושל המקום. אבל לצערי, הגל הגדול עוד לא הגיע. הגל הגדול מגיע בשנים האחרונות לתוכניות שהן 'עזרה ראשונה' - בית מאזן, אשפוז וכדומה. רוב החיילים היום עוד לא מגיעים לגמילה - הם עוד מעשנים קנאביס בחוות לעיבוד טראומה, זאת אומרת השימוש בחומרים עוד טבוע מאוד בתוך תוכניות הטיפול".
בניגוד לתפיסה הרווחת, שירה לא מתנגדת לשימוש בסמים. "זה מנגנון שלוקח זמן להבשיל לפרידה ממנו - ורוב הנפגעים עוד לא במקום הזה, להסכים להוריד את הקביים האלה שתמכו והיה להן תפקיד סופר משמעותי בעיבוד הטראומה, חשוב להגיד את זה. מה שחומרים מציעים אנחנו לא יודעים לתת. את הפתרון המהיר, הקל, עשית שאכטה - נרגעת, שתית כוסית - הצלחת לישון בלילה. אלה דברים נורא בסיסיים, עד שזה כבר פחות עובד, ועד שאתה מתחיל להרגיש את תקרת הזכוכית של הפתרונות האלה, ואז יגיעו אלינו. ואז נפרדים מקיצור הדרך הזה, שהוא דרמטי וחשוב, ופונים למסע ארוך יותר של לגדל את השריר, להשתמש במנגנון של חשיפה במקום ניתוק והדחקה. זה קורה לאט ובהדרגה, ככה שאני חושבת שהגל הגדול עוד לא בשל לשחרר את התלות בחומרים".
לדבריה, הסם עמו נפגשים אנשי "שבטיא" יותר מכל הוא אלכוהול. "אנחנו רואים את זה המון, ובקרב צעירים עם טראומה צבאית - אלכוהול לוקח את המקום הראשון. הוא זמין, הוא נורמטיבי, אתה לא עושה בשבילו שינויים גדולים באישיות. כמובן שיש תרופות הרגעה, ותרופות שינה, ומשככי כאבים, והכל תלוי בסוגי הפציעות - אבל רוב החבר'ה שמגיעים עם טראומה צבאית מגיעים עם שימוש באלכוהול".
באפריל אשתקד הכיר משרד הביטחון ב"שבטיא" כספק מאושר - מרכז הגמילה הפרטי הראשון שזוכה לכך בדרום. "מרכזי גמילה ממשלתיים לא נדרשים להסכם עם משרד הביטחון, כי המימון שלהם הוא דרך משרד הבריאות", מסבירה שירה. "מ-2023, עוד לפני 7 באוקטובר, אנחנו מקבלים חבר'ה דרך משרד הביטחון, אבל ההסכם היה באמצעות החזרים למטופלים. זו הייתה פריצת הדרך הראשונה, והיום חיילים מגיעים אלינו ישירות דרך הפניות של המשרד. זו הכרה סופר משמעותית, והעבודה עם משרד הביטחון מדהימה".
"עד ההסכם איתנו, לא היה למשרד אף הסכם עם מרכז גמילה", היא ממשיכה בגאווה, "היו עם בתים מאזנים וכל מיני אופציות אחרות, אבל לא עם מרכז גמילה פר אקסלנס. אנחנו בעצם מציעים תוכנית משמעותית יותר ארוכה, שלוקחת בחשבון את ההתמכרות כמנגון לטיפול עצמי בטראומה ובפוסט טראומה - כלומר שאנשים מתמודדים גם עם המחוללים להתמכרות, מה שיושב מתחת, וגם עם ההתמכרות עצמה. הרבה פעמים ההתמכרות מטשטשת את החושים ואת מה שיושב מתחת, אז השלב הראשון הוא באמת גמילה פיזית, התאקלמות, בניית מרחב פתוח לטיפול, והשלב השני הוא שלב עמוק יותר של עבודה מוכוונת טראומה, עיבוד האירועים. הרבה פעמים אירועים גדולים כמו 7 באוקטובר יכולים לסנוור ולבלבל, אבל בסוף לא כל מי שהתמודד ב-7 באוקטובר פיתח התמכרות. רבים כן, אבל גם ל-7 באוקטובר אף אחד לא הגיע דף לבן".