חביבה מן, אחותה של הפראמדיקית עמית מן ז"ל, שיבחה את יוצרי "פאודה" על הפרקים בהם שחזרו את אירועי 7 באוקטובר, וקראה ליצירות נוספות בנושא. "זה לא מספיק. צריך עוד. חייב עוד. כי כל מה שעבר בשני הפרקים האלו זה הרבה - אבל לא מספיק. זה לא אלפית ממה שקרה לנו".
לקראת שידור פרקים 7 ו-8 של העונה החדשה של הסדרה, הודיעו ב-Yes לצופים כי הם "מתבססים על אירועי 7 באוקטובר וכוללים תכנים, מראות וקולות שעלולים להיות קשים לצפייה". בחברה הדגישו כי "הפרקים הללו חוזרים ליום הנורא ההוא", וכי מדובר בפרקים ש"עומדים בפני עצמם - אם הצפייה קשה מדי, זה בסדר גם לוותר ולהתחבר לעלילת העונה, שתמשיך בפרק שישודר בשבוע הבא". בהמשך אף הודיעו בחברה שפתחו את הפרקים לצפייה חופשית, "מתוך הכרה במשמעות הציבורית של הפרקים ובחשיבותם כתיעוד דרמטי המבקש לעסוק באירועי השבת השחורה ובהשפעתם על החברה הישראלית".
"גם אני ראיתי את פרקים 7-8 הלא מומלצים לצפייה של פאודה", פתחה מן את הפוסט שפרסמה שלשום (שלישי) ברשתות החברתיות. "בשבוע שעבר ראיתי את פרק 7. בסיומו מיד התחילה ספירה לאחור להמשיך למעבר לפרק הבא, וכמו חיה פצועה שעוד נשארו לה כמה אינסטינקטים - ישר לחצתי על כפתור הכיבוי בשלט. לא הייתי מסוגלת להמשיך ברצף לעוד פרק".
"עבר שבוע", היא ממשיכה לגולל, "כל יום רציתי לראות את פרק 8 וכל יום נמנעתי מלראות. אתמול בערב ביקשתי מאהרון שידליק את הטלויזיה וילחץ פליי על הפרק, כי באופן הזוי לא הייתי מסוגלת פיזית לבצע את הפעולה הזו. אהרון לחץ, נתן לי נשיקה ויצא".
מן כותבת שבחנה את הפרקים "כמו מנהל שמראיין מתמודד לעבודה, או במאי שעושה אודישן לשחקן. רציתי לדעת האם הם הצליחו להעביר את עוצמת ועצימות האסון למסך הקטן. האם בשעה של פרק היה ניתן להעביר לצופה את מה שקרה. כמו להצליח להכניס אוקיינוס לבקבוק של ליטר וחצי. הגעתי למסקנה שהם עמדו במשימה. הם הצליחו להעביר את התחושות מהמסך אל הוורידים. אבל זה לא מספיק. צריך עוד. חייב עוד. עוד סרטים ועוד סדרות ועוד עדויות ועוד ספרים, כי כל מה שעבר בשני הפרקים האלו זה הרבה, אבל לא מספיק. זה לא אלפית ממה שקרה לנו".
האחות השכולה מספרת שקינאה באחת הדמויות הראשיות, "שזכה לראות בעיניים שלו מה קרה לאהוביו, ולחבק את אהובתו. זה אולי ישמע לכם דפוק, אבל אני חיבקתי את עמית רק שלושה ימים אחרי, בחדר הטהרה, עטופה בתכריכים לפני הקבורה. והייתי רוצה לזכות לחבק אותה גם שם, במרפאת השיניים, כשהיא עוד חמה למגע והצבע עדיין על פניה, לראות אותה מוטלת ללא רוח חיים בעיניים שלי, ולחבק ולהסניף אותה כשהיא עוד מריחה כמו עצמה".
לקראת ציון יום האלף לאסון, תהתה מן כיצד "אני ושכמותי, שחווינו את השביעי בשלט רחוק", מוגדרים. "אני, שהייתי עם עמית שעות על הקו באותו יום, שמעתי אותה, התכתבתי איתה, ראיתי אותה ואת הפצועים ואת המרפאה וגם דיברתי איתה ברגעים האחרונים שלה, ושמעתי ברקע יריות וצעקות בערבית, ואז בעודי איתה על הקו - קולה נדם. השיחה המשיכה, אבל היא לא ענתה עוד. ואז התאבלתי עליה בגינה שלי. כל השכונה שמעה אותי.איך אני מוגדרת? הייתי איתה ממש ממש במרפאה אבל לא הייתי פיזית, לא נלחמתי מול סכנה, לא קפאתי ולא ברחתי. מעניין אותי אם יש שם לסיטואציה הזו".
"תכף יום ה-1,000, תכף חגים, תכף שלוש שנים. אז מזכירה לעצמי לנשום. לנשום, ולזכור ולהזכיר בכל דרך אפשרית את מה שקרה לנו באותו יום", חתמה.