לפני שנה, בעקבות אירועי 7 באוקטובר, קמה בצה"ל אוגדה חדשה - אוגדה 96 - מתוך ההבנה שאנשי מילואים צריכים לשרת בגזרה שבה הם גרים. אחת החטיבות באוגדה היא חטיבת נגבה, שסיסמתה - "מהנגב באנו, על הנגב נגן". סא"ל (במיל') א', מפקד אחד הגדודים בחטיבה, מספר לוואלה שבע על המעבר לעשייה בדרום ואומר: "זה לא רחוק, זה לא תיאורטי - זה הבית, אלו האנשים שלנו, זו האחריות שלנו".
"אני גר בסנסנה, והלב והעשייה שלי מחוברים מאוד לבאר שבע ולמרחב הדרום", אמר א', מפקד גדוד 1891 של החטיבה, שאמון על מתן מענה מבצעי, הגנה וסיכול איומים בגזרת באר שבע והנגב הצפוני. "הגדוד שלנו, גדוד 'מגיני יואב', הוקם מתוך ההבנה שאחרי 7 באוקטובר צריך כוח מקומי, זמין, מאומן ומצויד - כזה שמכיר את השטח, את האנשים, את היישובים ואת האחריות המיידית שיש לנו כלפי הבית".
לדברי המג"ד, "7 באוקטובר שינה אצל כולנו משהו עמוק. הוא הזכיר לנו בצורה הכואבת ביותר שביטחון הוא לא מושג מופשט, ושברגע האמת מי שנמצא קרוב, מוכן ומאורגן - יכול להציל חיים. הגדוד שלנו נולד מתוך הלקחים האלה: גדוד חדש, מרחבי, עם לוחמים מבאר שבע והסביבה, כולל לא מעט מתנדבים שכבר עברו את גיל המילואים ובכל זאת בחרו לחזור ולשאת באחריות. יש לנו נשקים וציוד אישי בבית, כדי להיות כוח תגובה מהירה במקרה הצורך. זו לא רק מסגרת צבאית, זו אמירה אזרחית ולאומית: אנחנו לא מחכים שמישהו אחר יגן על הבית שלנו. אנחנו מתארגנים, מתאמנים, מתייצבים ולוקחים אחריות. כבר ביצענו תעסוקות מבצעיות, והתחושה היא שאנחנו חלק ממענה חדש שנבנה בצה"ל, מתוך ההבנה שהמרחב האזרחי והמרחב הצבאי חייבים להיות מחוברים הרבה יותר טוב מבעבר".
איך שומרים על לכידות ואחדות מטרה לאורך תקופה כל כך ארוכה?
"קודם כל, מדברים אמת. לא מייפים את הקושי. אנשים עזבו בתים, עבודות, עסקים, משפחות, ילדים. חלקם מבוגרים יותר, חלקם חזרו להתנדב אחרי שכבר חשבו שסיימו את שירות המילואים. לכן אי אפשר להחזיק גדוד כזה רק בסיסמאות. הלכידות נבנית ממשמעות, מקצועיות ואחווה, והתפקיד של המפקדים הוא לשמור על מצפן ברור. להזכיר כל הזמן בשביל מה אנחנו כאן, אבל גם לראות את האדם שמאחורי המדים. כשאנשים מרגישים שרואים אותם, שסומכים עליהם, ושיש להם חלק ממשי בהגנה על הבית - הלכידות נשמרת גם לאורך זמן".
לא רק אנשיו של א' השאירו משפחות מאחור. הוא בן 45, נשוי, אב לשישה ואפילו סב גאה. "המשפחה שלי חיה את השירות שלי הרבה שנים", הוא מספר. "הייתי לוחם ומפקד בסיירת גולני, נפצעתי בשג'אעיה בשנת 2003, ומאז השירות והאחריות לביטחון המדינה הם חלק מהזהות המשפחתית שלנו. אחרי 7 באוקטובר היה ברור לכולנו שאין שאלה אם מתגייסים, אלא איפה אנחנו הכי נדרשים".
"כמובן שיש דאגה", הוא מבהיר. "אשתי והילדים משלמים מחיר, כמו כל משפחות המילואים, אבל יש אצלנו בבית הבנה עמוקה שזה לא משהו שנעשה 'בנוסף לחיים' - זו האחריות שלנו כלפי החיים עצמם. המעבר לעשייה בדרום, דווקא אחרי מה שקרה, חיזק מאוד את תחושת השליחות. זה לא רחוק, זה לא תיאורטי - זה הבית, אלו האנשים שלנו, זו האחריות שלנו".
לאחר פציעתו בהיתקלות ברצועה, אושפז סא"ל (במיל) א' ועבר שיקום של כמעט שנה בבית החולים תל השומר. לאחר שיקומו, הוא יצא ללימודים והקים עסק בין-לאומי להקמת רפתות ברחבי העולם, ובמקביל החל לפעול כיזם חברתי וללמד במכינה קדם-צבאית. לפני כ-12 שנה, בעקבות פנייה של נהג משאית שנקלע למצוקה כלכלית לקראת החג, העניק לו א' סכום כפול - וביקש ממנו להעביר את הטוב הלאה. מפגש זה הוליד את עמותת "חסדי בר".
"עמותת 'חסדי בר' היא מיזם חסד, שנולד מתוך רצון פשוט לעשות טוב, לראות אנשים שצריכים עזרה, ולהיות שם בשבילם", אומר א'. "השם של העמותה מתחבר גם לעולם המשפחתי והאישי שלי, אבל בעיקר לרעיון שחסד הוא לא אירוע חד־פעמי - הוא דרך חיים. לא תמיד מוצאים זמן, אבל לפעמים פשוט מבינים שאין ברירה. מי שחי בתחושת שליחות, יודע שהחיים מורכבים מכמה מעגלי אחריות: משפחה, עבודה, צבא, קהילה וחסד. אני מנכ"ל חברה, מפקד גדוד במילואים, סבא ,אבא ובעל, ובמקביל משתדל להיות שותף גם בעשייה חברתית. זה לא פשוט, וזה אפשרי רק בזכות אנשים טובים סביבי - משפחה, שותפים, מתנדבים וחברים שנושאים יחד את המשימות".
העמותה מבוססת על בני נוער שמגיעים למוקדי צורך, רוכשים מצרכים, אורזים ומחלקים אותם, כאשר כלל הפעילות נעשית בהתנדבות מלאה ללא הוצאות תפעול - מלבד המצרכים עצמם. א' טוען כי ישנו קו ישיר שמחבר בין פעילות העמותה לבין שירות המילואים שלו: "השירות הצבאי, הניהול העסקי והחסד נובעים מאותו מקום: אחריות. אחריות לאנשים, אחריות לקהילה, אחריות למדינה. אחרי 7 באוקטובר זה אפילו התחדד יותר - הבנו כולנו שחברה חזקה נמדדת גם בלחימה וגם בערבות ההדדית שלה".