השבוע יתקיימו במקביל בקמפוס היום הסטודנטיאלי ויום הקהילה האקדמית. אלו אירועים בהם גם הסטודנטים וגם המרצים עושים הפסקה משגרת הלימודים לטובת חיזוק וטיפוח הקהילה הסטודנטיאלית וקהילת החוקרות והחוקרים של האוניברסיטה, בהתאמה. ביום הקהילה האקדמית, חברות וחברי הסגל מכל תחומי המחקר באוניברסיטה יתכנסו ליום של לימוד משותף והכרה יותר לעומק של עולם המחקר של הקולגות מפקולטות אחרות. הם ישאלו שאלות, ינסו להסביר את מה שהכי מלהיב אותן במחקר, ויקבלו רעיונות וכיווני חשיבה חדשים. מהיום הזה, וממפגשים אחרים שקידמתי לאורך השנה, יצאו שיתופי פעולה חדשים, מחקרים פורצי דרך, מענקי מחקר, חברויות חדשות ואפילו הרכב מוזיקלי. מחקר טוב מחייב שיתופי פעולה. היות וביומיום הנטייה היא להישאר במעבדה או בספרייה, לפגוש רק את הקולגות הקרובים במחלקה או בפקולטה, יום זה מאפשר יציאה מ-ד' האמות ומפגש עם האחר המחקרי, והפוטנציאל להפריה הדדית ומשמעותית הוא אדיר.
באקדמיה, הקהילה היא מרכיב חשוב. ההצלחה של אוניברסיטאות מובילות בעולם כגון קיימברידג' ואוקספורד מושתתת על הקולג' שמעודד את הקהילתיות, את המפגש היומיומי עם האחר המחקרי, וההפריה ההדדית. המבנה של האוניברסיטאות בארץ (וברוב העולם) והחלוקה לפקולטות ומחלקות מקשה על המפגש הזה, מכאן החשיבות בהורדת המחיצות בין התחומים ועידוד המפגשים הללו. אין הדבר פוסל את המבנה הפקולטתי. כל חוקרת וחוקר צריכים קולגות קרובות שמבינים את תחום המחקר וקרובים אליו ויכולים לייעץ, לסייע, לעודד ולקדם את המחקר ואת חבר הסגל. אך חשוב מאוד גם לטפח את הקהילה הגדולה יותר שיש לה ערך מוסף גדול לחיים האינטלקטואלים ולמחקר.
אני עומד לסיים את כהונתי כרקטור האוניברסיטה בעוד פחות מחודשיים, לאחר שמונה שנים עמוסות בעשייה ובהתרחשויות בלתי צפויות. אלו היו שמונה שנים מטלטלות, מהקורונה ועד לטבח הנורא של 7 באוקטובר והמלחמה הבלתי נגמרת בחזיתות רבות מאותו יום ארור. הניסיון לעשות מהפיכה משפטית שהחל בינואר 2023 השפיע גם הוא רבות על האקדמיה, שכן השכלה גבוהה מוצלחת ומשגשגת יכולה להתקיים רק במקום בו פועלת דמוקרטיה ליברלית, הפרדת רשויות וחופש אקדמי. לצד המלחמה, היו ועדיין ישנם ניסיונות לשנות מהיסוד את חוק ההשכלה הגבוהה, חלקן בתמיכת השר שאמון על המערכת, באופן שיביא להריסתה, ואנו עושים את כל המאמצים כדי לסכל ניסיונות אלו.
המערכת להשכלה גבוהה בישראל היא קהילה לא גדולה, אבל תרומתה לשגשוגה והצלחתה של המדינה בתחומים רבים היא אדירה. ההשקעה של המדינה במדע ובהשכלה הגבוהה הוכיחה את עצמה שוב ושוב מאז הקמתה, ותוצאותיה ניכרות בכלכלה, בביטחון, בבריאות, בחברה ובחיי הרוח של המדינה. המערכת ידעה לעמוד ולתפקד בצורה ראויה לשבח בעת משברים כגון מגפה עולמית ומלחמות מתמשכות, והמחקר וההוראה המשיכו כמעט ללא הפסקה. ידענו לתמוך בקהילה הסטודנטיאלית, ובעיקר במשרתי המילואים - להם אנו עדיין נדרשים לתת מענה מתאים.
אבל לא לעולם חוסן. בשנים האחרונות, יש בריחת מוחות לחוץ לארץ, וכן משרות אקדמיות שנותרות ריקות מכיוון שחוקרות וחוקרים בתחילת דרכם מהססים לחזור לישראל לאחר תקופת הפוסט-דוקטורט. היות ואיננו מוכנים להתפשר על איכות דור העתיד של המערכת, אנו נאלצים למצוא פתרונות ביניים לצורכי הוראה, אבל המחקר כבר נפגע. כמו כן, למרות איכותה של הקהילה האקדמית הישראלית, היא עדיין קטנה ומשאביה מצומצמים, ונדרשים שיתופי פעולה מחקריים עם הקהילה הבינלאומית שסוגרת את דלתותיה מפני מוסדות וחוקרים ישראליים, תופעה שהולכת ומתרחבת בגלל מעמדה הבינלאומי של ישראל. לצערי, שר החינוך אינו מבין את גודל האירוע ונמנע מלהתעסק בנושא ברמה הממשלתית-פוליטית, והדבר בעוכרינו וכבר פוגע במערכת להשכלה גבוהה. הנזק בטווח המיידי הוא גדול ואם לא יהיה שינוי משמעותי, העתיד אינו נראה מבטיח לאקדמיה הישראלית.
בשנים שלי כרקטור האוניברסיטה, פגשתי חברות וחברי סגל מכל תחומי העשייה ולמדתי מהם המון. ראיתי את הברק בעיניים כאשר הם מספרים על עשייתם, האהבה לעשייה המחקרית, ההצלחות והכישלונות שהן חלק בלתי נפרד מהמחקר. תמיד יש מה לשפר בהשכלה הגבוהה ויש אתגרים רבים כגון הבינה המלאכותית שכבר מציבה דילמות רבות בהוראה, במחקר ובאתיקה המקצועית. אני עוזב את התפקיד עם תחושת סיפוק ותקווה שמדינת ישראל תשכיל להמשיך ולהשקיע במערכת ההשכלה הגבוהה, ותשמר את עצמאותה, כדי שהיא תוכל להמשיך ולתרום לשגשוגה ולחוסנה של המדינה.
כותב המאמר הוא רקטור אוניברסיטת בן-גוריון בנגב