בסוף השבוע, בגיל 81, הלכה לעולמה מרים אביטל, שהוגדרה על ידי תושבי עומר כ"מוסד ההזנה העיקרי של ילדי היישוב". יחד עם בעלה עמרם ז"ל, שהלך לעולמו לפני שנה ושלושה חודשים, הקימה אביטל מזנון בשנת 1978 - ומאז נכנסה ללבם של התושבים, והישר אל דפי ההיסטוריה של היישוב.
"הגענו לעומר בשנת 1972. גרנו אז בבית בקצה היישוב", ספד לה בנה הבכור, גבי. "לאמא היה פעוטון, שאנשים היו משריינים בו מקום שנה מראש כדי להכניס את ילדיהם. בשנת 1978 היא פתחה את החנות במרכז, שהפכה עם השנים לבית עבור רבים מתושבי עומר - ובמיוחד עבור כל הילדים שהיו חוזרים מבית הספר. חלקם היו אוכלים אפילו בלי לשלם, אבל זה לא עניין אותה כלל. היה לה חשוב שהם יהיו שבעים. כך היא גידלה דורות של ילדים, במשך 30 שנה".
"אני גאה להיות הבן של מרים", המשיך. "שמחתי לטפל בה ולהיות לצידה, גם לאחר שאבי, עמרם ז"ל, נפטר. השארת אחרייך מורשת ומשפחה לתפארת - ילדים, נכדים, נינים, ועוד המון אנשים שאהבו אותך. אני יכול להעיד על כך מכל ההודעות שקיבלתי".
בהלוויה נשא דברים גם טל שדה, סגן ראש המועצה, יליד עומר. "בימים שעומר התחילה ברחוב תמר והסתיימה ברחוב הדר, היה כאן מוסד. הוא היה הרבה יותר מבית ספר. במדורי התרבות והקולינריה של ימינו היו קוראים למקום כזה בשמות מפוצצים, אבל אנחנו? אנחנו פשוט קראנו לו: מרים. היה שם הכל: הריח של האוכל הטעים בדרך הביתה מהלימודים, המזנון שהרגיש כמו בית, והתמימות ההיא של דור שגדל בלי אינטרנט ובלי פייסבוק. החיים היו פשוטים: אצל אליס הסתפרנו, אצל סמי רשמנו, ואצל מרים אכלנו. אני מרשה לעצמי לדבר כאן בשם אלפי ילדים שגדלו בעומר לאורך העשורים האחרונים: היום אנחנו נפרדים מסמל. מרים הייתה עבורנו לא פחות ממגדל המים של היישוב, עוגן וציון דרך. יחד עם עמרם, היא בנתה עסק שהיה מזוהה יותר מכל עם הפנים של עומר של פעם".
שדה סיפר שעבד אצל בנם הבכור של מרים ועמרם. "רבים הכירו את מרים דרך הטעמים והריחות, אבל כשהייתי בן 16 ועבדתי אצל גבי בפיצרייה, זכיתי להכיר את מרים האחרת - אישה שכולה טוב, אישה שנכנסת ישר ללב. גבי, שולי, דרורה ושי - אתם נפרדים מאמא, ואלפים אחרים נפרדים מפיסת ילדות, מתמימות של פעם. מרים יקרה, בשם אלפי ילדים שגדלו כאן, שטעמו מהטוב שלך ושהמזנון שלך היה להם בית, אנחנו רוצים לומר לך תודה. תודה על הלב הפתוח, על החיוך ועל הזיכרונות שנשמור איתנו תמיד". בהודעה שיצאה מטעם המועצה נכתב כי אביטל הייתה "דמות אהובה שמהווה חלק בלתי נפרד מזיכרונותינו", וכי המזנון שהקימה "היה הבית השני ונקודת ציון שעיצבה את ילדותנו בעומר".
נגה כהן, המתגוררת ביישוב מזה כ-50 שנה, הגיעה לשבעה. "הגענו לעומר ב-1982, כשהיה מרכז קטן מאוד - בראשית באמת לא היה פה הרבה מה לעשות לילדים. גידלתי פה שלושה ילדים, ומרים הייתה מוסד ההזנה העיקרי של כל ילדי עומר. וטוב הלב שלה, והשמחה, והצחוק, החום והאהבה והדיבור בגובה העיניים - היא נתנה לילדים כל מה שהיה אפשר כדי שיהיו שבעים ונחמדים. היא הייתה דמות לחיקוי, והלוואי שהיום נמצא את החום האהבה הזו. זה לא 'יהי זכרה ברוך' - היא תהיה על שפתנו ובליבנו ובמוחנו כל הזמן".
כהן משתפת בסיפור אישי שלה ושל בנה, היום בן 41, על מרים. "כשהוא היה מסיים את בית הספר, הוא היה הולך ישר למרים, כי היה לו אימון שחייה והמרכז נמצא ממש ליד הבריכה. קודם כל, הוא היה הולך למרים - יש כסף, אין כסף, הילד יוצא שבע. ואז בסוף השבוע הקוסקוס מגיע לבריכה עם הסיר, ואם היינו מזמינים או לא - תמיד היה קוסקוס. ושקשוקה, ופלאפל".
הפוסט של המועצה הפך ויראלי בקרב התושבים, וזכה לעשרות רבות של תגובות מרגשות רבות - ולסיפורים נוסטלגיים ויפים על פועלה של אביטל ז"ל. "מרים הייתה מוסד בעומר של פעם, כל מי שגדל כאן אכל את הקוסקוס ביום שישי, ושקשוקה במשך השבוע, ואפילו אם לא היה לילד כסף - יצא שבע. אמא אמיתית, חמה ואוהבת", כתבה אחת הגולשות. "הפלאפל הכי טעים פור אבר, תמיד זכרה את ימי ההולדת של ילדיי", הוסיפה תושבת אחרת, ואחרת הוסיפה: "מרים ועמרם ז"ל היו אכן מוסד בעומר. אף ילד לא ויתר על האוכל בשבת בצהריים בבריכה. הילדים היו הולכים בבוקר להירשם שיהיה להם שולחן, ומרים הכירה כל ילד בשמו ומה הוא אוהב לאכול. עד היום, שילדיי כבר גדולים, הם זוכרים את סלט הכרוב של מרים ואת השקשוקה הכי טעימה".
אחד המגיבים היה ראש המועצה לשעבר, פיני בדש. "מרים אכן הייתה עוגן קולינרי לכל ילדי עומר", כתב בדש, "מבית הספר הם הלכו ישירות לארוחת צהריים המוגשת מידיה באהבה. כל הילדים הבוגרים של עומר אוהבים ומוקרים אותה. מותג של אימהות ואהבה. ניחומים למשפחה, זכיתם באמא מופלאה".