עשר שנים לאחר שבאר שבע הצליחה לפרוץ את תקרת הזכוכית ולזכות באליפות השלישית שלה, ושמונה שנים לאחר האליפות האחרונה בשושלת, בבירת הנגב שוב לבשו חג והאליפות השישית בתולדותיה הובטחה.
זה קרה דווקא מול האלופה היוצאת, שהעבירה את השרביט לצבא האדום, כשהפעם בניגוד לביקורות לאורך רוב שלבי העונה, אצטדיון טרנר היה מלא ואף אוהד לא חשב לעצמו לצאת בדקה ה-85 כדי לחמוק מהפקקים. ההיפך, רבים מאוהדי האלופה הנכנסת חגגו לילה לבן שנצבע באדום, ולא הפסיקו לשיר. עבורם זה לא היה סתם עוד ניצחון של שלוש נקודות, אלא רעידת אדמה רגשית, התפרצות של שנים של געגוע להרגשה הזו שרבים מהאוהדים שלה כבר שכחו, הרגשה של איך זה להיות אלוף.
אחרי אינספור אכזבות ונדודים במדבר הספורטיבי, הכל התנקז לרגע אחד מזוקק של אושר אדום, כשהשריקה האחרונה של השופט לא רק חתמה משחק, היא פתחה את השערים לקרנבל דרומי שרבים ממשתתפיו לא חשבו שישתתפו בו במחזור ה-35, אם בכלל. הרי באר שבע פגשה ביריבתה השנואה ביותר, זו שהרסה לה לא מעט חגיגות ובית"ר ירושלים, היריבה לתואר, התמודדה מול הקבוצה שלא ניצחה בפליאוף וערב המשחק ברחוב הספורטיבי לא נתנו לה שום סיכוי וספרו את השערים שפתח תקווה תוציא מהרשת. יחד עם זאת, למדנו העונה כמה דברים: הראשון הוא שאסור להספיד את הפועל באר שבע. השני: ירדן שועה לא היה בשיעורי מתמטיקה.
למזלו ולמזלנו, שועה לא הזדקק למחשבון כדי לספור הפרש שערים, ודווקא המשחק הכי קל על הנייר מבחינת היריבה, הסתיים ב-0:0. כמה זה סמלי, שאחרי שבעונה שעברה סגנית האלופה שיחקה רק 35 משחקים שלא הספיקו לצלחת אליפות, העונה היא חוגגת אליפות כבר במחזור ה-35.
אלכס פרגוסון אמר פעם כי התקפה מנצחת משחקים אך ההגנה מביאה תארים. הפועל באר שבע של רן קוז'וך דאגה שלאליפות שלה העונה לא תתלווה שום כוכבית כשמול מכבי תל אביב היא הפכה להתקפה הטובה בליגה (יחד עם בית"ר), אך גם עקפה את הפועל תל אביב עם ההגנה הטובה בליגת העל. הטובים ביותר, הראויים ביותר. אלופים בלי כוכבית.
אליפות עם כוכבים
בניגוד לבאר שבע ההיא, של ברק בכר, זו של רן קוז'וך היא קודם כל רשומה על שמו. בעוד שלמאמן חיפה כיום היו אינספור כוכבים שעמדו לרשותו, קוז'וך יצר קבוצה שהיא טובה יותר מסך חלקיה. בעוד בכר היה צריך להתלבט בין מאור בוזגלו למאור מליקסון, בין אליניב ברדה לבן סהר, בין וואקמה, ראדי, הובאן, אוגו ועוד; קוז'וך חסר הניסיון במעמדים האלה הביא שחקנים בדמותו. הוא לקח שחקנים כמו גיא מזרחי שנדד בין קבוצות, אור בלוריאן שירד ליגה ואליאל פרץ שאף פעם לא באמת הצליח להוביל קבוצת צמרת להצלחות, והפך אותם לשחקני נבחרת. הוא זיהה את ההזדמנות להחזיר את דן ביטון הביתה ולתת לו את המפתחות להתפוצץ, הביא את איגור זלאטנוביץ' שהכיר מצוין מנתניה ונתן לו גב, גם כשכלום לא הלך לו, ובעיקר נשאר נאמן לעצמו ולעקרונות המשחק שלו. בעוד הקבוצה של בכר נצצה מרוב כוכבים, קוז'וך יצר אותם. בעוד שברק קיבל אותם בשיא, רן קידם את שחקניו. והוא עשה זאת גם עם ארבעה שחקנים, ילידי סורוקה. ביטון ודודזאדה שחזרו, גאנח שעושה רושם כבר כמה שנים שהוא לפני פריצה וגם איתי חזות, הבן של גדי, שאמנם לא קיבל דקות משמעותיות, אבל היה חשוב כשהוא נכנס ונראה שיש על מה לבנות בעתיד.
יחד עם זאת ועם כל הכבוד לאלופים האדומים, מעבר להכל נראה שרן עצמו התקדם. בין אם זו המציאות של משחק כל שלושה ימים או תהליך למידה טבעי והסקת מסקנות מהעונה שעברה, קוז'וך גילה שיש לו ספסל ומחליפים שיכולים לשנות משחק והרכבים משתנים. לקח לו ארבעה חלונות לעשות זאת, אבל עם הגעתם של ג'אבון איסט ומוחמד אבו רומי בחודש ינואר, פתאום נראה היה שהמאמן שלם עם הסגל שלו וכמו שהוא אמר, "האליפות היא רק ההתחלה". בעוד כשבוע, קוז'וך שבארבע עונותיו כמאמן העפיל למעמד גמר גביע המדינה, יכול לזכות בדאבל היסטורי עם באר שבע, שמעולם לא עשתה זאת. היריבה ביום שלישי, שוב מכבי תל אביב. פעמיים כי טוב, כבר אמרנו?
בלתי שבירים, הגרסה המשודרגת
להפועל באר שבע היו את כל הסיבות להפסיד את התואר שוב העונה ולספר למה היא הקבוצה הכי טובה בליגה, אבל...
זה התחיל עם ההדחה מאירופה, המשיך עם החרם של לוקאס ונטורה שרצה לעזוב, המחסור בשערים של זלאטנוביץ', אליפות אפריקה של קינגס קאנגווה שלא בדיוק הופיע לחלק הראשון של העונה, החוזה של קוז'וך, הירידה במעמדו של מיגל ויטור, המצב הבריאותי של דן ביטון ועוד. את כולם צלחה האלופה.
תארו לכם את בית"ר ירושלים בפליאוף בלי ירדן שועה או עומר אצילי, את מכבי תל אביב בלי השערים של דור פרץ או התרומה של רוי רביבו. באר שבע עשתה זאת בלי דן ביטון, שהבקיע 15 שערים עד שנגרע מהסגל. תארו לכם קבוצה אחרת שביתה הוא מבצרה והיחידה שלא הפסידה העונה בבית, שהייתה צריכה לשחק ארבעה מחזורים רצופים בחוץ, במאני טיים, והייתה יוצאת עם 10 נקודות מ-12 אפשריות, כשגם בתיקו מול הירושלמים היא הייתה עדיפה יותר. תארו לכם קבוצה שמפסידה יתרון של שני שערים מול היריבה הישירה לתואר בתוספת הזמן ומחזור לאחר מכן שוב סופגת אחרי הדקה ה-90 ומפסידה גם את המקום הראשון - ויודעת לחזור ולכבוש את הפסגה שוב.
תארו לכם שאופיר דודזאדה חוזר לבאר שבע ומתקבל בקללות ומסיים את העונה כגיבור, את גאנח המושמץ ששומע שאין לו מספרים ומסיים את שני המשחקים האחרונים עם שער חשוב ובישול עוד יותר חשוב, את זלאטנוביץ' שלא פגע בחלק הראשון וכבר יש לו 14 שערים במאזנו. תארו לכם את לוקאס ונטורה מבקיע... טוב, זה עוד לא קרה, אבל בעונה כזאת וכשיש עוד משחק בית אחד, לו יהי.
ומעל כולם, תארו לכם את מיגל ויטור שהיה פה באליפויות הקודמות וכמעט ונמחק העונה, סוגר מעגל וכובש את שער האליפות בדמעות. האליפות השלישית של הקפטן שבעוד שבוע יכול להניף גם גביע מדינה רביעי ושני רצוף. אם יש מישהו שאוהדי באר שבע אוהבים יותר מכל שחקן אחר, זה ויטור. מצד שני, יש יש משהו שהפורטוגלי-ישראלי יודע לעשות טוב יותר מכל שחקן אחר בסגל, זה לחזור אחרי שהספידו אותו ולהניף תואר לבאר שבע.