לא קל לתפוס את נגן הבוזוקי אוהד ויקי ללא מעש. "לימדתי גיטרה ברצף מ-8 בבוקר", הוא אומר ארבע שעות לאחר מכן, בעודו עושה את דרכו למכון הכושר. ויקי, בן 45, מלווה מזה תשע שנים את עידן עמדי - עבר איתו את הפציעה, וגם את החזרה לבמות. בראיון אישי לוואלה שבע הוא מספר על תחילת הדרך במקלט בדימונה, על ההתעסקות בתזונה ובאמנויות לחימה, ועל החברות הקרובה עם עמדי.
"עזבתי את העיר בגיל 25 ועברתי ללמוד ג'אז ברימון", הוא נזכר. "תוך כדי, התחלתי לחפש את עצמי, ומצאתי את אופיר כהן, אחד הכותבים הכי גדולים במדינה, שהיום נהיה אמרגן והמנהל האישי של בן צור. כשהוא התחיל, הוא היה זמר, והכתיבה שלו הייתה מטורפת. הייתי איתו כמה שנים, והוא אמר לי לבוא למוזיקה המזרחית, ששם נמצא הכסף - מועדונים, הפלקה. אז למדתי בוזוקי כדי להיכנס לעולם הזה, והתחילו להיפתח לי דברים, התחלתי לנגן עם עידן יניב, ונסרין, וזהבה בן - זה היה כיף".
אחד הקשרים שיצר באותה תקופה הייתה עם קצין צעיר, שזה עתה השתחרר משירות ורצה להיכנס לעולם המוזיקה. "את עידן רפאל חביב תפסתי בול בהתחלה, כשהוא חיפש מורה לגיטרה. הוא היה קצין בשייטת, לימדתי אותו כמה שיעורים, התחברנו - ובהמשך ניגנתי גם איתו".
במקביל למוזיקה התעסק ויקי בכושר ואמנויות לחימה, ומפגש אחד גורלי הצליח לחבר בין שני העולמות הללו. "יש לי 2 חגורות שחורות - אחת בדניס הישרדות והשנייה בג'ו-ג'יטסו ברזילאי", הוא מספר. "אפילו הלכתי לקורס מאמנים של וינגייט, ואני מדריך ג'ו-ג'יטסו, ואת עידן עמדי פגשתי על המזרן. התחברנו כחברים, הגיטריסט שלו בדיוק עזב - ואני נכנסתי. מאז עברו כבר תשע שנים".
בינואר 2024 נפצע עמדי במהל שירות המילואים שלו ברצועת עזה. "היו שמועות בהתחלה, בקבוצת הוואטסאפ של הנגנים, כולם שאלו מי שמע מה, עד שקיבלנו אישור סופי. היינו בהלם, ואתה עוד בכלל לא יודע כמה זה חמור. זו הייתה תקופה של חוסר ביטחון כי הכל נסגר - הוא נכנס למילואים אז אתה מראש יודע שעוד שנה אתה לא הולך להופיע כי הכל נעצר. אחרי הפציעה חיכיתי שבוע כי אתה לא יודע איך תפגוש אותו - הוא באמת נתפס אצלנו כמישהו כל יכול. ואז אתה רואה אותו בנקודה הכי חלשה שלו. אז הלכתי לבקר, באתי עם כלי נגינה, ניגנתי לו קצת, ראיתי אותו בתחבושות, אבל הוא איש חזק. היום הוא יותר חזק ממה שהוא היה קודם".
איך הרגישה החזרה איתו לבמה?
"אחרי 500 ימים בלי הופעה, הוא פתח רצף של תשע הופעות. הכל היה סולד אאוט, כולם חיכו לשמוע, זו הייתה התרגשות מטורפת - גם לעלות לנגן, גם לנגן חומרים חדשים, כל הדיסק שהוא כתב על מה שהוא חווה. ההופעה עצמה הייתה קשוחה מהבחינה הזו, עם אלמנות ופצועי צה"ל בקהל, כל ההופעה כל ההרכב בוכה. המלחמה בחוץ, אבל כשאתה פוגש את המשפחות, ואחר כך גם את החטופים, ולשמוע את הסיפורים שלו על החברים שמתו מהצוות שלו - נפשית, זה מטורף. טלטלה, גם לקהל וגם לנו".
בין שלל עיסוקיו, מייעץ ויקי לנשים וגברים שמתמודדים עם בעיות בדימוי הגוף ובבריאות ומחפשים שינוי. "זה משהו שאני עושה כל החיים", הוא אומר. "זה התחיל לפני 13 שנה, כשבת דודה שלי שאלה אותי מה אני עושה כדי להיות בריא, והתחלתי לנסות. לא למדתי שום דבר, למדתי קורס קטן בווינגייט ועוד איזה קורס באיזו מכללה, אבל זה אולי מה שנתן לי את הפוש. הרי כל אחד יודע מה נכון ולא נכון לאכול, אבל אצלי צריך לצלם כל יום מה שאתה אוכל ושותה, ואז אתה מנוטר כל הזמן".
"הרבה אנשים עושים טעויות בלי לדעת בכלל - כמו לשתות מיץ תפוזים, שזה נראה תמים אבל זו בעצם הקפצת סוכר. או לאכול בחוץ",הוא ממשיך, "אז אנשים שומעים עליי מפה לאוזן, וזה נותן לי מלא סיפוק. אנשים מורידים משקל, אבל גם נפטרים מנחירות בלילה ומהסוכר בדם. אני לא מאמין במעקב אחרי קלוריות, כי זה לא עובד בסוף. מה עובד? לאכול מזון טרי - ביצים, בשר, טופו למי שאוכל - ופשוט להוריד את הג'אנק פוד והפחמימות. פליאו וקיטו זה קיצוני עבורי, אני לא מאמין במשהו שאפשר לעשות רק כמה חודשים".
חשבת פעם מה המקום של דימונה בהתפתחות שלך?
"בטוח הכל קשור לדימונה בסופו של דבר. כן הייתה דחיפה,הייתה לי להקה וקיבלנו מהעירייה מפתח של מקלט, 'תעשו מה שאתם רוצים שם'. שמנו תבניות ביצים על הקירות והתחלנו להתאמן. ונתנו לנו להופיע בימי עצמאות, להיות בלייב מול אנשים, אז אתה מאוד מוכר. במקומות כאלה, אם אתה עושה משהו טוב, אתה בולט מאוד מהר. בתל אביב יכולתי להיבלע, אבל ברגע שאתה מלמד ויש לך שם בדימונה - כולם מכירים אותך".
רואה סיכוי שתחזרו לגור בדימונה?
"כרגע הילדות פה במרכז ואי אפשר לנתק אותן, אבל כל המשפחה שלי ושל אשתי שם, אנחנו כל שבועיים בדימונה. אז אולי".