הלב מסרב להאמין, אבל המציאות מטיחה בנו את האמת המרה בזה אחר זה: דסטאו צ'קול ז"ל בבאר שבע, וימנו בנימין זלקה ז"ל בפתח תקווה. שני בחורים, שני עולמות, שנרצחו סתם. בלי סיבה. בלי אויב מעבר לגבול. הם נרצחו בגלל רוע טהור שצמח כאן, בתוכנו. בזמן שאנחנו נושאים עיניים לאיראן, לעזה וללבנון, המלחמה האמיתית מתחוללת בסמטאות שלנו, בפיצריות, ברחובות שחשבנו שהם בטוחים. איבדנו צלם אנוש. איבדנו את הדרך.
אל תגידו "זה לא אצלנו". אל תטמנו את הראש בחול. הרציחות האלו הן תמונת המראה של החברה הישראלית כולה. כשאנחנו מנרמלים אלימות מילולית, כשחיי הליברליזם הופכים לתירוץ לריקנות מערכים, כשהממסד ומערכת החינוך מגמגמים - התוצאה היא דם על המדרכה. גורם במשטרה הגדיר את הרצח בפתח תקווה כאירוע שבו אדם "גילה אזרחות טובה ונדקר למוות בעקבות אמירה לגיטימית". אני שואלת את משטרת ישראל: מהי בדיוק אמירה "לא לגיטימית", שמצדיקה רצח? האם הגענו למצב שבו מילה ברחוב היא גזר דין מוות?
ובאשר לחשודים: הצגת התיאטרון של ה"מתחזקים", כולנו כבר מכירים את הליהוק המושלם בבית המשפט: הכיפות השחורות שנקנו בדקה ה-90, הציציות שמשתלשלות פתאום, והמבט המושפל. הם ינסו למכור לשופט שהנשמה שלהם גבוהה יותר מהסכין ששלפו. הם יסבירו שרצח בגלל ספריי שלג בפיצרייה הוא "אי הבנה רוחנית". אבל האמת היא שאין שם רוח ואין שם נשמה, יש שם נוער שגדל על ברכי האלימות כריבונות חדשה. נוער שלמד שהחוק הוא המלצה בלבד. הציצית לא תנקה את הדם, והכיפה לא תכסה על החלל הריק שבו היה אמור להיות מצפון.
האחריות מתחילה ונגמרת בבית. מישהו דיבר כאן על "דור הניצחון"? דור הניצחון הוא הדור שמקריב את חייו בחזית. הדור שצמח כאן בתוך הקורונה והטילים פשוט מתפספס לנו בין האצבעות, והאשמים הם אך ורק ההורים. איפה הייתם כשהילד שלכם יצא מהבית עם סכין? עם מי הוא מסתובב? איך הוא מדבר לאחרים? הורים שנותנים לילדים שלהם רק גשמיות כדי להשקיט את המצפון, שמתעלמים מחרמות ומשנאת חינם שהילדים שלהם זורעים - אתם שותפים.
הפתרון? הגיעה העת ליד ברזל. במציאות שבה חיי אדם הפכו להפקר, אין מקום לסלחנות. הגיע הזמן להטיל אחריות פלילית על הורים לילדים רוצחים. אם הילד משוטט ורוצח, ההורה צריך לעמוד לדין. מי שהשתתף בלינץ' או ברצח אכזרי כזה, בין אם במישרין ובין אם בעקיפין, דינו אחד: להינמק בצינוק כל ימי חייו. בחברה חפצת חיים, על רצח כזה צריך להיות גזר דין מוות, כי מי שנטל חיים בדם קר בגלל ויכוח ברחוב, ויתר על הזכות שלו לחיות בקרב בני אדם. אנחנו לא צריכים "התערבות", אנחנו צריכים חובה מוסרית. אנחנו בוחרים באחריות. אנחנו אומרים לא לאלימות - לא ברחוב, לא בבית הספר ולא ברשת. לפני שנאבד את המדינה, בואו ננסה להציל את בני האדם שחיים בה.
לזכרם של דסטאו צ'קול וימנו בנימין זלקה. שלא נדע עוד דם בתוכנו.
הכותבת היא ציפורה חלפון, יו"ר מתנדבי האגודה למען החייל ודירקטורית ברשות השנייה לטלויזיה ורדיו.