מתחילת השנה נרצחו כ-100 בני אדם בחברה הערבית, מספר בלתי נתפס, שממשיך לטפס כמעט ללא בלמים. הנתונים הללו כבר אינם רק סטטיסטיקה - הם עדות חיה למציאות של הפקרה מתמשכת. המצב כיום הוא שעוד אזרח מהחברה הערבית נרצח והופך לעוד דיווח חדשותי יבש, כזה שמופיע לרגע ונעלם במהירות מהתודעה הציבורית. הרצח הבא כבר מחכה מעבר לפינה, והתגובה נשארת זהה: זעזוע רגעי, הצהרות, ואז שגרה של התעלמות.
הדינמיקה הזו בולטת במיוחד על רקע מקרי הרצח המזעזעים בבאר שבע ובפתח תקווה, שבהם היו מעורבים קטינים. אירועים שזעזע בצדק את הציבור הישראלי, והובילו לסיקור נרחב ולתגובות מהירות מצד הדרג המדיני. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר אף הכריז על משימה מיוחדת למניעת אלימות, תוך מיקוד באזורים שבהם קיים סיכון גבוה להתפרצויות דומות. אלא שהפער בין עוצמת התגובה הזו לבין ההתייחסות לאלימות המתמשכת בחברה הערבית - אינו ניתן להתעלמות. בעוד אירועים בחברה היהודית נתפסים כמשבר לאומי הדורש מענה מיידי, מקרי רצח יומיומיים ביישובים ערביים נותרים פעמים רבות בשוליים, הן בסיקור התקשורתי והן בהצהרות ובמעשים של הגופים האחראיים.
בזמן שמדינת ישראל שקועה במלחמה ובאתגרים ביטחוניים, נדמה כי סוגיית הפשיעה הפנימית נדחקת לשוליים, אך בשטח, המציאות הפוכה לחלוטין: הפשיעה אינה נעלמת, אלא דווקא מתעצמת. המלחמה יצרה מצג שווא של "אחדות" ו"התמקדות בעיקר", אך בפועל היא משמשת גם כמסך עשן. השיח הציבורי מוסט, הדיון מצטמצם, והקשב המערכתי מופנה כמעט בלעדית לזירה הביטחונית. בתוך כך, ארגוני הפשיעה פועלים כמעט ללא הפרעה, מנצלים את הוואקום שנוצר, ומעמיקים את אחיזתם ברחובות.
אי אפשר לטעון שמדובר בבעיה חדשה. שנים של הזנחה, תוכניות חלקיות והיעדר אכיפה אפקטיבית יצרו מציאות שבה האזרחים הערבים חיים תחת איום מתמיד. אך מה שמטריד במיוחד הוא הפער בין ההצהרות למציאות: הבטחות חוזרות ונשנות ל"מלחמה בפשיעה" מתחלפות בכותרות, אך אינן מתורגמות למדיניות עקבית, מתוקצבת ונחושה.
מעבר להזנחה עצמה, בולטת גם בעיית השיח הציבורי. במקום להתמקד בשורשי הבעיה, כמו זמינות גבוהה של נשק, חולשה של מערכות האכיפה והיעדר השקעה חברתית, הדיון מוסת לעיתים לנושאים שנוחים יותר מבחינה פוליטית. כך האחריות מתפזרת בין גורמים שונים, בלי שאף אחד באמת לוקח עליה בעלות, והמציאות בשטח לא משתנה. נוצר מעגל מסוכן: ככל שהבעיה מחמירה, כך השיח סביבה נהיה רדוד ומרוחק יותר.
המדיניות הנוכחית אינה רק בלתי מספקת - היא פוגעת. כאשר אין נוכחות משטרתית מספקת, כאשר תיקים אינם מפוענחים וכאשר אין הרתעה אמיתית, המסר ברור: חיי אדם אינם בראש סדר העדיפויות. תחושת הביטחון נשחקת, והאמון במוסדות המדינה מתערער.
המלחמה אינה יכולה, ואינה צריכה, להצדיק התעלמות ממציאות אזרחית קשה. מדינה מתפקדת נמדדת לא רק ביכולתה להתמודד עם אויבים מבחוץ, אלא גם ביכולתה להגן על אזרחיה מבפנים. הפשיעה הגואה אינה גזירת גורל; היא תוצאה של בחירת מדיניות - ושל היעדר בחירה לפעול. אם לא יחול שינוי מהותי, לא רק ברמת ההצהרות אלא ברמת המעשים, בתקציבים, באכיפה ובנוכחות בשטח, המספרים ימשיכו לעלות והשיח ימשיך להיות מוסת. אבל זו כבר לא רק שאלה של מדיניות כושלת, אלא של סדרי עדיפויות: מי ראוי להגנה, ומי נשאר מאחור.
השאלה איננה האם ניתן לעצור את המגמה - כי הכלים קיימים. השאלה היא האם יש רצון אמיתי להשתמש בהם, או שנמשיך להתרגל למציאות שבה חיי אדם הופכים לשגרה סטטיסטית. כי כל עוד הרציחות נמשכות בלי מענה, וכל עוד האחריות מתפזרת בלי כתובת, זה כבר לא מחדל נקודתי. זו בחירה. בחירה להדחיק את הטיפול בפשיעה ולהמשיך במדיניות שרואה בחברה הערבית שולי סדר העדיפויות הלאומי. והבחירה הזו מורגשת היטב בשטח. היא מורגשת ברחובות שבהם הפחד הפך לשגרה, ואוכלוסייה שלמה נאלצת לחיות תחת איום מתמיד. זו אינה רק הזנחה, זו הפקרה בפועל.
הפקרה אינה רק היעדר פעולה, אלא גם היעדר רצון. היא מתקיימת כאשר המדינה יודעת, מבינה, מחזיקה בכלים ובוחרת שלא להשתמש בהם במלוא העוצמה. כאשר חיי אדם מקבלים משקל שונה, וכאשר ציבורים שלמים נותרים ללא הגנה בסיסית. אם לא תתקבל החלטה ברורה לשנות כיוון - לא רק בדיבורים, אלא במדיניות, בתקציבים ובאכיפה בשטח - המציאות הזו תימשך. והמחיר, כמו תמיד, ישולם בחיי אדם. בסופו של דבר, השאלה אינה כמה עוד קורבנות יידרשו כדי לעורר שינוי, אלא מדוע עד כה, גם מספרים בלתי נתפסים לא הספיקו.
הכותבת היא סמנכ"לית ארגון "אג'יק - מכון הנגב", ארגון ערבי-יהודי לשינוי חברתי בקרב נוער וצעירים.