מקרי הרצח של הימים האחרונים היו כמו אגרוף לבטן עבור מיכל ויכמן, אלמנתו של גדי ויכמן ז"ל שנרצח בשנת 2012 על ידי צעיר בבאר שבע. "השבוע נציין 14 שנה לרצח של גדי, וכשראיתי את תיעוד הרצח בפתח תקווה חשבתי לעצמי ששום דבר לא השתנה, רק נהיה יותר גרוע".
לפני כחודשיים עברה מיכל מבאר שבע למושב במועצה האזורית אשכול. "עברנו אל השקט", היא אומרת בשיחה עם וואלה שבע, מודעת לכך שדבריה נשמעים מופרכים על רקע 7 באוקטובר. "לאחרונה אני לא רואה יותר מדי חדשות כי זה עושה לי קשה לראות את האלימות, המלחמה, זה יותר מדי בשבילי. אבל אתמול היו לנו אורחים, ראינו חדשות, ופשוט הזדעזעתי. התפתלתי, התכווצתי בספה, לא יכולתי לראות את המקרה של הנער מהפיצרייה. זה מחזיר אחורה, לראות את חוסר האונים של בן אדם שרוצה לנוס על נפשו - ולא יכול".
באותו הלילה, ב-5 במאי 2012, הייתה מיכל עם גדי בעלה ושני ילדיהם בביתם שבשכונת נווה זאב. צעירים שישבו בפארק מתחת לבית הרעישו, והפריעו לילדים לישון. מיכל קראה להם מהמרפסת להפסיק את הרעש, אך הם השיבו לה בקללות. חרף פנייה שנעשתה למשטרה, איש לא הגיע למקום, וסביב השעה 2:00 ירד גדי מביתו כדי לבקש מהם לשמור על השקט. אחד הצעירים, עדן אוחיון, שהיה אז בן 18, דקר אותו למוות בפלג גופו העליון באמצעות סכין שנשא על גופו.
"בפתח תקווה זה היה על ספריי שלג, ואצל גדי זה היה על שקט. אבל אתה כבר לא צריך להיות פושע או עבריין כדי שדבר כזה יגיע אלייך", היא אומרת בזעזוע. "אתה צריך לחשוב על כל מילה שאתה מוציא.
ניסיתי לראות אם מתוך כל החבורה בפתח תקווה, יהיה ילד אחד שירחיק, אבל אף אחד לא עשה את זה. זה החזיר אותי אחורה, כי גם הרוצח של גדי קיבל גיבוי מהחברים שלו. פשוט יכולתי להרגיש את זה שוב, זה החזיר אותי אחורה, חוסר האונים. מה הוא ביקש, שלא ישפריצו ספריי שלג?".
"השבוע נציין 14 שנה לרצח של גדי, וכשראיתי את תיעוד הרצח בפתח תקווה חשבתי לעצמי ששום דבר לא השתנה, רק נהיה יותר גרוע. לא קרה שום דבר לטובת הדבר הזה, זה רק החמיר. והחמיר ברמות - לחשוב שילד בן 15 מסוגל לדקור נער בצורה כזו, לאן עוד נגיע? אי אפשר להמשיך ככה".
מיכל מתארת את האלימות ברחובות ואומר כי היא "הולכת וגוברת, ואף אחד לא עושה עם זה כלום. יש חמאס ויש איראן, אבל בסוף מי שיהרוג אותנו - זה אנחנו עצמנו. אם מישהו לא יחשוב איך אנחנו ממגרים את הבעיה הזו, איזה דור יהיה כאן? ילד בן 12 יכול להרים סכין ולדקור, אז לאן אנחנו הולכים? מישהו פה לא שם לב מה קורה? מתייחסים להכל - חוץ מלדבר הזה. נהיה כאן כמו מדינת עולם שלישי, ובקרוב אי אפשר יהיה לצאת מהבתים".
בנם של גדי ז"ל ומיכל בן 23, ובתם בת 16. "זה מה שעבר לי בראש - מישהו בגיל של הבת שלי, שמסוגל לעשות דבר כזה. איפה הערכים, המצפון, החמלה, האנושיות? זה לא מחבל שבא, זה חלק מהעם שלך, זה אח שלך. למה? ואיפה הממשלה נותנת את המענה? המספרים מטורפים, ואף אחד לא עושה עם זה כלום, וזה הדור הבא שלנו".
בתה של מיכל צפתה אתמול במהדורת החדשות לצדה. "היא ראתה והזדעזעה", מעידה האם. "היה לה קשה מאוד, ראיתי עליה, היא לא האמינה. זה משהו שהוא מאוד רגיש אצלה. בשנה שעברה הזמינו את החבר של הרוצח של אבא שלה לתת הרצאה בבית הספר שלה - עברנו אירוע ממש קשה, ובסוף ביטלו את זה והוא לא הגיע. אבל היא הייתה צריכה לשמוע שהחבר של הרוצח, שהיה איתו ונתן לו גב, פתאום עושה הרצאות".
"לפני המקרה הטראגי שקרה לנו, חשבתי שהזמן עושה את שלו, ושמתרגלים, אבל היום כשאני בתוך הדבר ומבינה מה זה - אני רואה שזה לא באמת עובר, ורק נהיה יותר קשה", משתפת מיכל. "הגעגועים, החוסר שלו - זה אבא שחסר, זה בעל שחסר. אני משתדלת שנחיה לצד הכאב, כי זה ילווה אותנו לכל החיים, וכי זה מה שגדי היה רוצה, אבל זה לא תמיד פשוט. זו המלחמה שלי, בשביל הילדים שלי, בשבילי ובשביל גדי".
"לפני כמה זמן הרוצח של בעלי ביקש חנינה מהנשיא, אז ביקשו מאיתנו את העמדה שלנו. גם לפני שנתיים הוא ביקש וסירבו. אז כל שנתיים אני צריכה לפתוח את הפצע הזה, אני במאסר עולם. אני ממשיכה לחיות עם זה, וזה לא נגמר. וברגע שהוא ייצא - אז אתה לא יכול להיות פה כשהוא שם, וזה לפחד - זה אף פעם לא נגמר. אנחנו משתדלים להתמודד ולעשות את הכי טוב שאפשר, אבל זה לא פשוט".