בכל שנה, כשהשמש של ערב יום הזיכרון מתחילה לשקוע, העולם שלי מתפצל לאלף רסיסים. אני עומדת שם, ועל הכתפיים שלי מונחים כל כך הרבה תארים: אני יו"ר מתנדבי האגודה למען החייל באר שבע, אני אזרחית המדינה הזו, אבל לפני הכל אני אמא ואני דודה. ואני הלב המדמם של משפחה שלמדה על בשרה ששכול הוא לא טקס, הוא דייר קבע בבית.
השנה, הזיכרון הוא לא תמונה דהויה באלבום, הוא שמות שהפכו לחור בלב. בן דודי, ישי פיטוסי מגולני, השאיר אחריו צוואה במחברת שלו: "תיתן את הכל כדי שלא תגיד 'מה היה אם לא היית נותן את הכל'". ב-7 באוקטובר הוא באמת נתן את הכל: ישי נלחם מול מאות מחבלים על הגדר בנחל עוז. גם כשהנמ"ר שלו הושבת מטיל נ"ט והדלתות ננעלו, הוא לא ויתר. כשהצליחו לצאת, הוא חתר למגע פנים מול פנים, נלחם בגבורה עילאית עד הכדור האחרון. הוא לא שאל "מה היה אם", הוא פשוט הסתער כדי להגן עלינו.
לצדו של ישי - אדר גבריאל שלנו, לוחם סיירת גבעתי. ילד של ים וחופש מקיסריה עם "חיפושית" וגלשן, שהחברות הייתה עבורו ערך עליון. בסוף מאי, אחרי חודשי לחימה, הוא יצא להפוגה קצרה. הוא ידע שהמשימה עומדת להסתיים, אבל הלב שלו לא נתן לו להישאר בבית כשהחברים שלו עוד בפנים. הוא חזר לג'באליה למבצע חילוץ חטופים, נכנס ראשון למבנה ושם נפל. אחותו, מצדה, כתבה לזכרו מילים שמפלחות את הנשמה: "לפעמים מלאך מתהלך בינינו. יפה תואר עם פנימיות עוצרת נשימה. האור מתפזר בים, בגלים, בטבע עוצר הנשימה". אדר באמת היה מלאך בדמות אדם, שהפך את כולנו לטובים יותר, וביום אחד השאיר אותנו עם חלל ענק של ריקנות. יחד איתו ועם ישי, עומד לנגד עיניי דודי, שלום כהן ז"ל, שגם הוא נהרג בעת מילוי תפקידו.
ביום הזה יש "שקט מרעיש". זו הדקה של הצפירה שבה הכל קופא, אבל בתוך הראש שלי יש רעש נורא. רעש של צחוק של דודים שכבר לא נשמע, רעש של הצעקה הפנימית שיוצאת מהלב ולא מגיעה לגרון. אומרים לנו לעמוד דקה. אבל איך דקה אחת יכולה להכיל את הגבורה של ישי ואדר? לי לא מספיק חודש.
אני זוכרת אותם בכל רגע בסרטון במדיה, בכתבה בעיתון, ובכל לוחם שאני פוגשת בתפקידי באגודה. כיו"ר מתנדבי האגודה, אני חיה את החיילים שלנו יום-יום. אני עוברת ימים קשים כאמא, הדאגה שורפת והגעגוע קורע, אבל יש לי אמונה יוקדת בקדוש ברוך הוא, בצבא שלנו ובעם המופלא הזה.
בימים אלו הקריאה שלי: אהבת חינם עכשיו. אנחנו עם שעובר טלטלות נוראיות, אבל אנחנו חזקים רק כשאנחנו יחד. הלוחמים בשטח לא שואלים מי מצביע למי. הם נלחמים ונופלים זה לצד זה. הדבר היחיד שאנחנו צריכים כדי להיות ראויים להם זו אהבת חינם. די לשסע שלא מסתיים, די לקרע שמעמיק בינינו.
ישי אדר ושלום היו "האנשים שמעבר", אלו שרואים את האחר לפני שהם רואים את עצמם. אני מבטיחה לכם היום: אנחנו לא רק נזכור אתכם. אנחנו נלחם על מה שהשארתם לנו עם אחד, לב אחד, ואהבת ישראל שתנצח הכל.
ושוב כאב שלא ניתן לתאר במילים. ושוב דמעות על ילדים, על משפחות, על לוחמים, על אזרחים תמימים. ואני בוכה.
בוכה על כל חייל שנפל.
בוכה על כל אזרח שנרצח בפעולות איבה.
בוכה על חיים שנגדעו, על חלומות שלא יתגשמו, על משפחות שנשארו עם חלל שאי אפשר למלא.
אבל בתוך הבכי הזה, יש גם ידיעה. ידיעה ברורה. חזקה. שורשית:
בזכותם, אנחנו כאן.
אנחנו חיים אותם.
נושמים אותם. ממשיכים את הדרך שלהם.
כי להיות יהודי זה לדעת ליפול ולקום. זה לדעת לבכות - ולהמשיך לבנות.
זה לדעת שכמה שינסו להשמידנו, לא יוכלו לנו.
כי יש משהו גדול מאיתנו.
כי הקדוש ברוך הוא שומר עלינו.
כי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והוא מצילנו מידם.
ואני מסתכלת סביבי ורואה עם. עם שבור לפעמים.
אבל לעולם לא שבור באמת.
עם שמחבק את חייליו.
עם שמכבד את נופליו.
עם שלא מוותר.
ועם כל הכאב, יש בי גם אמונה. אמונה גדולה.
שזה לא הסוף. שעוד קצת
עוד קצת אור ייכנס לחושך הזה. עוד קצת, ונזכה לראות את הגאולה.
עוד קצת, ונזכה לביאת המשיח.
ולכל אותן נשמות טהורות, חיילים ואזרחים
אנחנו לא שוכחים.
לעולם לא.
הזיכרון שלכם הוא לא רק כאב, הוא הכוח שלנו להמשיך. כי עם ישראל חי. וחי לנצח נצחים.
הכותבת היא ציפורה חלפון, יו"ר מתנדבי האגודה למען החייל באר שבע.