אחותה של הנרצחת ב-7 באוקטובר מבקשת להפריד בין יום הזיכרון ליום העצמאות: "אכזרי ולא מתחשב"

חביבה מן, אחותה של הפראמדיקית עמית מן ז"ל שנרצחה במרפאה בקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר, קוראת היום להפריד את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה - מיום העצמאות. "החיבור בין השניים עושה שכל למי שחווה מהצד, אבל עבורי זה מרגיש אכזרי ולא מתחשב".

"מה שאני מבקשת, זה יממה להסדיר נשימה. שיהיה מרווח קטן (אך עצום) בין יום הזכרון ליום העצמאות", כתבה מן בעמוד הפייסבוק שלה. "ברור לכם שברור לי מה מקור הסמיכות שלהם אחד לשני, מדוע הם ברצף, שהאחד הוליד את השני, עסקת חבילה. וברור לכם שגדלתי פה וחונכתי על האתוס של
יום הזיכרון לשואה - שנשפך לזכרון חללים - ומסתיים בחגיגות העצמאות. ואני מודה, זה עושה שכל. למי שחווה מהצד, זה הגיוני. אבל עבורי, שתכף מציינת את יום הזיכרון השלישי לאחותי הקטנה, זה מרגיש אכזרי ולא מתחשב".

מן מסבירה כי עבור משפחות הנופלים והחללים, "כל יום הוא יום זיכרון. הרי אי אפשר לשכוח לרגע את האהבה והאובדן, אין מנוח ואין נחמה בכל יום ובכל לילה. אבל, מה שבעצם קורה ביום הזיכרון זה שניתן האות שזה בסדר לכאוב. הכאב הופך כשר למהדרין, וכולם באופן מדהים ומעורר השתאות - קצת זזים מהאמצע אל הקצוות ומתקרבים אלינו. וכשכולם עצובים וכואבים ומתחשבים, הכאב הקבוע שלי נוסק לגבהים חדשים. כי יש משהו ביום הזה, בכאב הקולקטיבי, שמאפשר לקרוס טוטלית, שגורם לך להרגיש שזה הזמן שלך, הזמן לשחרר מעצורים, להוריד מסיכות, לדמם בלי לעצור את הדימום. כי יש סביבי ומאחוריי עם שלם שמחזיק, שמחבק, שכואב, שמבין, שמפחד ומבועת שזה יקרה חלילה גם להם".

"ואז מה קורה?", מסבירה האחות השכולה, "בחלוף 24 שעות של מנת יתר של כאב והתרסקות, הופ! מתחילות החגיגות, מתחממים הפחמים, מוחלפים הלבושים. וככה פשוט, מ-0 ל-100, אפשר שוב לשמוח. ומה איתנו? אלה שהקריבו או איבדו את היקר מכל. אלה שלמענם, בזכותם, לאורם, לזכרם….
מה איתנו? איך מצופה שבבוקר נעמוד לצד הקבר באבל ובערב נחגוג בבמות? זה לא הגיוני ולא אנושי.
אפילו אכזרי. אין לי שום סיכוי קלוש לאסוף את רסיסי נשמתי המפוזרים לכל עבר ולהצטרף אליכם. אז למה אי אפשר להעניק יממה אחת של חמלה? יממה בין לבין, שאצליח להסדיר נשימה. איזו הארכה לזמן פציעות, זמן חסד שיאפשר לי להתאפס על עצמי. ואולי אפילו אצליח להעז לצאת לבמות ולחגוג איתכם, לכו תדעו".