על רקע הביקורת הציבורית על זהותם של משיאי המשואות בטקס יום העצמאות הממלכתי, אומר עוז דוידיאן, זוכה אות נשיא המדינה לגבורה אזרחית, כי הסיבה שלא נבחר למעמד המרגש היא כי הצטלם ביום הטבח עם ח"כ יאיר גולן, שסייע לו לחלץ כ-120 מבלים ממסיבת הנובה. "אלפים המליצו עליי, אבל אך אחד לא יודע את הקריטריונים של הוועדה. מירי רגב לא נוקמת בי, היא נוקמת בניצולים ובנרצחים".
"זו הפעם השלישית שממליצים עליי אלפי אנשים להשיא משואה", אומר דוידיאן, תושב הדרום, בשיחה עם וואלה שבע. "אני מקבל הודעות מכל מיני אנשים שאני לא מכיר, מאות עורכי דין המליצו עליי, גם אוהדי בית"ר התארגנו והמליצו, וגם במושב מסלול שבו אני גר, בפטיש, באופקים, כולם המליצו עליי. גם 120 ניצולי הנובה - הילדים שלי - והמשפחות שלהם, המליצו".
לטענתו, "הבעיה היא שאף אחד לא יודע מה הקריטריונים של הוועדה ומי יושב בה, זה משהו שהוא סגור. מה צריך, כמה ממליצים, על אילו מעשים, אם זה קשור למוזיקה או לאוכל - אף אחד לא יודע כלום". הוא מדגיש ואומר: "אני לא צריך את המשואה הזו, אבל זה בשביל הילדים, הניצולים, שכל כך צריכים את ההכרה הזו. יש כמעט 400 נרצחים בנובה, כמעט 3,000 שורדים, מתוכם 120 ילדים שרק אני הוצאתי - והמדינה כאילו מתעלמת".
דוידיאן מזכיר כי מעשיו ביום הטבח כבר נמצאו בעבר כיוצאי דופן על ידי הגורמים הרשמיים. "לפני שנה וחצי נשיא המדינה נתן עשרה אותות גבורה, חמישה מהם לאנשים חיים וחמישה לכאלה שכבר לא. אני הייתי בין אלה שהיו בחיים. והוא אמר שם בריש גלי, הקמנו ועדה שישבה בספרייה הלאומית במשך שלושה חודשים ובדקה אחד לאחד את הפרטים כדי לדעת מי ראוי לקבל את האות. האם ועדת המשואות עושה אותו דבר? האם רק מירי רגב קובעת מה הקריטריונים? זה משהו שמתסכל את כולם".
דוידיאן מעלה את הסברה שהסיבה לכך שההמלצות הרבות נדחו והוא לא נקרא לקחת חלק במעמד המרגש - היא העובדה שביום הטבח פעל לחלץ את הצעירים לצדו של האלוף (במיל') גולן - ואף הצטלם וצולם עמו. "אני לא באמת יודע. מצד אחד, אולי מפעילים על רגב לחץ שאני לא מודע לו וגם לא יודע למה", הוא אומר. "מצד שני, אחד העיתונאים כתב שביום הזה, כשחילצתי אנשים, פגשתי את יאיר גולן בשטח והצטלמנו, והוא אמר שאולי מירי רגב נוקמת בו, שעל זה אני משלם את מחיר המשואה".
"פגשתי אותו בשדה הקרב, בטבח הנורא הזה, וחילצנו ילדים עם הטנדר שלי", משחזר דוידיאן. "הוא היה עם נשק ארוך ורכב קטן שלא יכול היה להיכנס לשטח, אז הוא בא איתי. אני לא מכיר אותו, נפגשנו בשטח. יש שתי תמונות שלנו ביחד - אחת שאני צילמתי כדי לשלוח לחברים, גם כי הייתי בטוח שניהרג וגם כדי שיידעו מי היה באוטו. ואת התמונה השנייה צילם אחד הניצולים שלנו: בזמן שאנחנו מעבירים ילדים מהטנדר שלי לרכב של יאיר ואני מסביר לו איך לנסוע, אחד הילדים צילם אותנו". לדבריו, שנה לאחר הטבח שמע מאותו צעיר כי צילם את התמונה על מנת שהוריו יירגעו שיש מי שפועל לחלצו מהתופת.
"אותו עיתונאי כתב שכנראה שאני משלם מחיר בגלל התמונה, או יותר נכון - בגלל האמת, בגלל שאמרתי מי היה ומה היה באותו יום. לא דיברתי מילה פוליטיקה, רק סיפרתי על הגבורה שלו. היא לא נוקמת בי, היא נוקמת ב-120 הילדים ובנרצחים. נאמתי בכנסת לפני שנתיים בערך, ואמרתי להם שאני לא גיבור. שהגיבורים הם אותם ילדים שהצלתי והתחבאו בוואדי 10 ו-12 שעות. אותה שירה רוזנברג, שמרחה על עצמה בוץ במשך שעות כדי שיחשבו שהיא מתה ומכוערת - היא זקוקה להכרה הזו. או רון שמר, שהאמא שלחה אותי לחפש אותו והוא כבר נרצח. לא מגיע לאמא את ההנצחה הזו?".