איך מצאתי את עצמי בשפיץ של האירוע הכי גדול, ואולי גם הכי מורכב, במלחמה הנוכחית.
מוצאי שבת, משמרת יחסית שקטה. את הנפילה בדימונה "פספסנו" כי טיפלנו במקרה שגרה. עד שהתפנינו, האירוע שם הוכל, ולמרבה הנס - למעט פצוע דחוף אחד, כל השאר שם היו פצועים קלים. חוזרים לשגרה בתחנה, ואני הולך לישון.
מעט אחרי השעה 22:00 נשמעת בפלאפונים התראה לפני אזעקה. אני מתעורר, נועל נעליים ומתארגן. מתרענן קצת, תוקע מסטיק בפה, וכעבור זמן קצר מתחילה להישמע אזעקה. בדיוק כשבאנו לרדת למקלט, אוטובוס עמוס לעייפה עוצר בכניסה לתחנה, ואנשים, נשים והרבה ילדים קטנים מתחילים לרדת ממנו. הנהג מכווין אותם לתוך התחנה, ואני בתוך התחנה מראה להם את המדרגות למקלט.
לפתע נשמע פיצוץ מטורף. עפים עלינו דברים, ואנחנו מבינים מיד: נפילה. פרצתי במכשיר הקשר, ודיווחתי למוקד מד"א שיש נפילה קרוב אלינו בערד, שיפתחו איתי קו פתוח ושאנחנו יוצאים לסרוק. דחפתי אוזניה לאוזן, לבשתי את השכפ"צ והקסדה, וכעבור דקה וחצי של נסיעה בתוך עיר אפופת עשן וערפל - הגענו לזירת נפילת הטיל.
שקט, חושך, גשם, מלא בוץ. אני מוצא את עצמי באמצע אתר הרס. עומד כמעט לבד במרכז רחבה בין 3 בניינים הרוסים, על שפת בור ענק שהטיל יצר, ולצד ההבנה שיש פה אירוע מטורף - אני מבין מיד גם את גודל הנס. אם הטיל היה נופל כמה מטרים לכיוון הבניין, הכל היה קורס והיו פה עשרות הרוגים.
אני עומד עם המגפון, ומקבל את הפצועים שיוצאים מתוך ההריסות. מהצד השני אני מקבל את צוותי מד"א שמגיעים לזירה, ומנסה כמיטב יכולתי לשדך בין נפגעים לניידות ולאנשי צוות לפי מדרג מתאים.
ההבנה היא שאני בגזרה מרוחקת, שייקח זמן לכלים נוספים להגיע אליי, שבדימונה היה לפני זמן לא רב אירוע גדול ששאב משאבים רבים, ושהמטרה שלי זה להעיף מפה כמה שיותר פצועים לכיוון חבירה עם אמבולנסים וניידות טיפול נמרץ שמגיעים מרחוק או לכיוון בית החולים.
מכל עבר מוציאים ילדים חלקם במצבים קשים. עוד ועוד פצועים מגיעים אליי. לפתע מוציאים על אלונקה פצועה במצב קשה מאוד. אני נקרע רגשית: האינסטינקט אומר "תיצמד אליה, תנסה לעזור לה". המוח אומר "תישאר, אתה מנהל את הברדק הזה, או לפחות מנסה". אני מחביר את הפצועה לאיש צוות שיקח אותה לאמבולנס של איילת, חברה ממש טובה, והיא מתמודדת איתה בצורה מופלאה ומעוררת השראה וגאווה. מצילה לה את החיים, כפשוטו. חברה נוספת, ירדן, מעמיסה פצועים קשים על הניידת שלה תוך התמודדות שנראית הזויה ולא סבירה במצב נורמלי, אבל היא פראמדיקית בחסד ובן אדם מדהים, וברור לי שהיא תעשה עבורם הכל. בוריס, שהוא חבר כאח, נהיה חניון 10 ומרכז את האמבולנסים שמגיעים, עושה סדר בבלאגן.
אבא צעיר רץ אליי וצועק לי שהבן שלו, בן 3, עף מהחלון בקומה השלישית ושהוא לא מוצא אותו, אני אומר לו שלצערי אני לא יכול לעזור לו עכשיו, ושכל הילדים שנפגעו וכל הפצועים ככלל מופנים לאמבולנסים שמאחוריי ומפונים לבית החולים. בשלב זה מגיע מנהל התחנה מועד, שהוא גם חבר - הוא חובר אליי, ואנחנו מחליטים שהוא לוקח את התפקיד של "פיקוד 10" ואני ממשיך בתור "רפואה 10".
אני שמח שמוקל מעליי מעט מהעול.
עשרות נפגעים עוברים דרכי בדרכם לאמבולנסים לפינוי, כשכל הזמן הזה אני בקו פתוח עם המוקד, מנסה לתאר להם מה קורה ומנסה להבין מי ומה בדרך אליי. לייצר נקודת אחיזה בתוך הכאוס. לפתע אני רואה אבא סוחב ילד קטן מתוך ההריסות - אני רואה שהילד לא נפגע, אבל שהוא עוצם עיניים חזק-חזק.
התחושה היא שהילד אולי נאחז בחלום שחלם רגעים קודם לכן, במיטה החמה שלו, לפני שנתלש ממנה אל התופת. אולי הוא רוצה לחסוך מעצמו את התמונות הקשות, ולהיאחז עוד כמה רגעים בתמימות של ילד בן חמש, שאויב אכזרי ניסה לרצוח רק בשל היותו יהודי.
תוך כ-45 דקות, רוב מוחלט של הנפגעים, בכללם כל הדחופים, פונו מהזירה. אנחנו עומדים עוד זמן מה בזירה, מטפלים ושולחים לפינוי פצועים קל שהמשיכו לטפטף, מחכים לשמוע שאין נעדרים. מסיימים את האירוע, וחוזרים לתחנה להחזיר את הניידות לכשירות ולהמשיך את המשמרת. כשאני שומע את סיכום האירוע, כמה כלים היו ובאיזה שלבים של האירוע, וכמה נפגעים פונו באילו פרקי זמן, אני מבין שההתנהלות שלנו בזירה, והעובדה שהעפנו את הפצועים לכיוון בית חולים או אמבולנסים שבאו מבחוץ בצורה מהירה מאוד, תרמו רבות לזה שהאירוע הזה הסתיים ללא הרוגים.
אני כל כך גאה באנשים שאני עובד לצדם ואיתם, גאה בתפקוד של המערכת, המוקד, הכוננים וכל מי שהיה שם, בין אם פיזית ובין אם מעבר לקו הטלפון או מאחורי המחשב, ולקחו חלק בהצלת חיים באירוע המורכב הזה, שמזה עשרות שנים לא היה מורכב ובסדר גודל כמותו במרחב נגב, להוציא כמובן את 7 באוקטובר. אז האבק שקע, אבל הלב עוד לא. סיכום של עוד יום בעבודה, וכנראה שנמשיך למצוא את עצמנו על קו התפר בין שגרה לרסיסים.
הכותב הוא פראמדיק מד"א בערד.