4:20 לפנות בוקר בבאר שבע, שוב התראה. שוב אזעקה. אני כנראה לא אתגעגע לימים האלה. להדי היירוטים מעל הראש. לתחושה שאתה אשכרה חי מלחמה.
בורחת לממ"ד. עם השמיכה המנומרת והכי מחממת של סבתא רינה ז"ל, רק שהפעם אני לא מתקשרת לשאול אם היא בסדר. לפני חודשים הצליחה לברוח מהמלחמה, והיא בשמיים. תאורת חירום (ברוך ה' לא בשימוש), סוללת גיבוי למקרה קיצון, והספה הכתומה בשביל האופטימיות, שעברה איתי גלגולים מהבית בשכונת ו' החדשה.
אתה חי מלחמה. נושם מלחמה. שלוש שנים ברציפות. בעצם, כמעט כל החיים. כי זאת המדינה שלנו. הכי טובה בעולם.
כאשר אתם נכנסים לממ"ד, שימו בפול ווליום את השיר של ישי ריבו "אני שייך לעם", ותצעקו כמה טוב שאנחנו שייכים לעם הזה!
"יושבת בממ"ד עם חזה מנופח,
אני שייכת לעם ששרד בכל עידן,
אני שייכת לעם שלא פיתח אותו מדען,
אני שייכת לעם שמאמין בחכמים,
אני שייכת לעם שעם אביו הולך תמים".
יושבת כאן מנופחת מחוסר שינה, מדריכות מתמשכת, אבל הכי גאה. בצבא שלנו. בחיל האוויר. במודיעין. במוסד. בשב"כ. במנהיגות בעת מלחמה, גם אם אוהבים אותו וגם אם פחות. גאה בכוחות הביטחון שלנו. גאה בעם שלי. וממשיכה בלופים את ישי ריבו.
"כי אני שייכת לעם הזה.
ותמיד אישאר.
תמשיכו לשמוע את ריבו...
אני שייכת לעם
שעוד יזכה לראות את הסוף
אני שייכת לעם
שעליו פילסף כל פילוסוף
אני שייכת לעם
שהיגיון בו לא תופס
אני שייכת לעם
שבשבילו נברא הנס".
הכותבת היא יו"ר האגודה למען החייל סניף באר שבע.