הסכם השתיקה של באר שבע: ביטחון אישי מול נאמנות פוליטית

"התפכחתי", כך טען לא פעם ראש עיריית באר שבע, רוביק דנילוביץ', בראיונות לכלי התקשורת בשנים האחרונות. בדרך זו, הוא מבקש להסביר את השינוי שעבר ממי שהגיע מהמחנה הליברלי וממפלגת העבודה, לדמות שמקפידה כיום שלא לסטות מקו שמתכתב היטב עם הרוח השמרנית השלטת שמאפיינת את עירו. יש מי שרואים בכך שינוי אמיתי, אחרים רואים בכך בעיקר הישרדות פוליטית.

דנילוביץ' הוא ללא ספק אחד מראשי הערים הפופולריים בישראל. הוא כריזמטי, אנרגטי, זוכה לתמיכה כמעט חסרת תקדים ולפי הקלפי נהנה מאמון של למעלה מ- 90 אחוז מתושבי עירו. העיר עברה שינוי חזותי משמעותי בתקופתו ואין כמעט מתחרים שמסוגלים לאתגר אותו ברצינות. אבל לצד ההצלחות, מחסור במקומות עבודה איכותיים לצד הידרדרות בתחושת הביטחון האישי מקשים על ראש העיר לשמר את האוכלוסייה החזקה בעיר ומובילים להגירה השלילית.

בין ראש העיר לתושבים השמרנים נוצר עם השנים הסכם לא כתוב: אנחנו נבחר בך, לא נשאל שאלות פוליטיות מיותרות, ואתה מצידך תימנע מעימותים עם הממשלה - ובוודאי שלא עם ראש הממשלה. בבאר שבע, שבה בנימין נתניהו נהנה ממעמד כמעט מיתי בקרב חלקים גדולים מהציבור, זהו קו אדום ברור.

דנילוביץ' הבין זאת היטב, לכן הקפיד לאורך השנים לא לנקוט צעדים שיכולים להתפרש כעימות פוליטי גם כשהיו נושאים שנויים במחלוקת בלשון המעטה על סדר היום. הוא לא חתם על עצומה נגד התערבות של אבי מעוז במערכת החינוך בזמנו, הוא לא יצא נגד הממשלה בניסיונה המתמשך להשלים את ההפיכה המשטרית שקורעת את העם והביאה עלינו גם את 7 באוקטובר, והוא אף בחר לגבות את סגנו שמואשם בתקיפה של אזרח בדואי כשהוא על מדי צה"ל עם נשק ביד. כשמפגינים ליברלים תושבי העיר והדרום פנו אליו לקבל תשובות לפשר התמיכה, הוא בחר לענות בגסות ולעשות שימוש בסימטריה מזויפת כשהטיח בפניהם "מדוע הם לא מגנים מרצה באוניברסיטה שיצא כנגד חיילי צה"ל". כאילו שיש מקום להשוואה בין פעולה אלימה של נבחר ציבור לבין דעה של אזרח פרטי, גם אם היא לא בקונצנזוס בלשון המעטה.

אלא שהמציאות בשטח מתחילה להקשות על שמירת האיזון. ההגירה השלילית הפכה למטרד הגדול ביותר על ראש העיר. שנים של פשיעה גואה יצרו תחושת הפקרות, והבטחות חוזרות ונשנות מצד הממשלה לא הצליחו לשנות את התמונה. גם שלוש וחצי שנים של סרטוני יח"צ של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר לא הביאו לשיפור, והעבריינים בדרום, כך נדמה, לא ממש עוקבים אחרי הטיקטוק. ההלם רק הולך וגובר כאשר מגלים שגם ההתנהלות הרעשנית והבריונית של אלמוג כהן, שמרבה להשקיע אנרגיה בפיצוץ כנסים של שמאלנים, לא הצליחה להרתיע את מי שבאמת מחוללים את הפשיעה ברחובות.

על רקע זה בחר דנילוביץ' להשמיע קול זעקה. הוא התריע שאין לו ולעיר מספיק כלים, שהפשיעה גוברת, שהאיסלאם הקיצוני מרים ראש ושבלי סיוע ממשלתי אמיתי המצב רק ילך ויחמיר. נדמה היה שראש העיר מבקש לגייס את תושבי העיר למאבק משותף על עתידם. למה לא בעצם?

אבל המציאות הפוליטית הוכיחה שוב את כוחה: ברגע שהביקורת כלפי הממשלה נשמעה ועוד בערוצי התקשורת "השמאלנים", הסערה לא איחרה להגיע. הרשתות החברתיות בערו, פעילים פוליטיים מקומיים, שפועלים תחת "חברתיים" ומזוהים עם הממשלה, מיהרו לתקוף, ופתאום צצו אינספור טענות על ניקיון, תשתיות וספסלים חסרים.

נדמה שבבאר שבע אפשר לחיות עם פשיעה, אבל לא עם ביקורת על ראש הממשלה. המסר ברור: אפשר לבקר את המציאות, כל עוד לא שואלים מי אחראי לה. ועוד בשנת בחירות? השתגעתם? גם כאשר ראש העיר מנסה להיאבק למען ביטחון תושביו, הוא מגלה את גבולות הכוח הפוליטי שלו. אפשר לבקש עזרה מהממשלה אבל אסור להישמע כאילו מצפים ממנה לעשות משהו.

השאלה הגדולה שנותרת פתוחה אינה רק מה יעשה דנילוביץ', אלא מה מוכנים התושבים לקבל. האם אפשר לדרוש ביטחון אישי בלי לאפשר ביקורת על מי שאחראי לספק אותה? מאלו שמחזיקים בסמכות ובתקציבים? האם נאמנות למנהיג חזקה יותר מהצורך הבסיסי בביטחון ברחובות?

תושבי העיר דורשים ביטחון, אבל מבלי להרגיז את מי שאמור לספק אותו ולא עושה זאת. ובמקום שבו ביקורת נתפסת כבגידה, גם מאבק אמיתי לשינוי הופך כמעט בלתי אפשרי. העובדה היא שכמעט 20 שנה נתניהו בשלטון, הכל קרה במשמרת שלו. אז למה תושבי העיר מעדיפים להמשיך לסבול ולסכן את הילדים שלהם, מאשר לתת גיבוי למאבק ולקריאה של ראש העיר - שנועדה להוביל לשיפור מצבם? את התשובה כנראה תמצאו בספרי ההיסטוריה על משטרים אפלים.

הכותב הוא אלכס רדנסקי, יועץ תקשורת ותושב העיר באר שבע