הערים הישראליות שהתדרדרו הכי הרבה במדד הכלכלי-חברתי של הלמ"ס הן ערים שהתחרדו במהירות. על כן, על רקע האישור שקיבלה לאחרונה הממשלה להקמה של עיר חרדית בדרום ניתן להבין מדוע קיימת התנגדות עוצמתית של ראשי רשויות בנגב לכניסת חרדים לעירם.
עם זאת, מחקר חדש של מוסד שורש, שנערך על ידי ד"ר פאבל ז'לנוב, מצביע על מספר סימנים לכך שהחרדים שעושים את המעבר משתנים במקצת בעצמם. המחקר בוחן הבדלים בין משקי בית חרדיים במרכז ובפריפריה, ומזהה שינוי לא בולט אך עקבי בדפוסי החיים של חרדים שעוברים מהמרכז ליישובי הפריפריה - לא בהצהרות, אלא בהתנהגות בפועל כפי שהיא משתקפת בנתונים.
בקרב משקי בית חרדיים בגילי 35-39, מספר הילדים הממוצע בפריפריה עומד על 3.9, לעומת 4.8 במרכז. זהו פער של כמעט ילד למשפחה. במקביל, חרדים בפריפריה ניידים יותר: שיעור המחזיקים ברכב פרטי גבוה משמעותית, וההוצאה החודשית לנפש על תחבורה ותקשורת גבוהה בעשרות אחוזים. גם דפוסי הצריכה שלהם שונים: שיעור הבעלות על טלוויזיה בגילי 30-39 גבוה כמעט פי חמישה בפריפריה. לכך מצטרף ממצא מרכזי נוסף: נשים חרדיות בפריפריה משכילות יותר, עם שיעור גבוה של בעלות תעודת בגרות או השכלה אקדמית (41% לעומת 34% במרכז). אלו אינם הבדלים שוליים, אלא עדות לכך שהמרחב משפיע בפועל על אורחות החיים החרדיים.
בהינתן הירידה המתמשכת, ולעיתים אף חדה, הקיימת בכל זאת במדדים הכלכליים-חברתיים של ערים מתחרדות, יש לדייק בפירוש הממצאים הנוכחיים: הם אינם מבטיחים שינוי כלכלי חיובי, ואינם מפריכים את סכנות ההידרדרות. הם מצביעים על פוטנציאל. במונחים כלכליים, המשמעות ברורה: שיעור ילודה נמוך יותר מקטין את הלחץ על מערכות הרווחה, החינוך והדיור. יחד עם השכלה גבוהה יותר וניידות מוגברת, מדובר באוכלוסייה עם פוטנציאל גבוה יותר להשתלבות בשוק העבודה, להרחבת בסיס משלמי המיסים ולהקטנת התלות התקציבית. אולם זהו פוטנציאל מותנה בלבד. ללא מדיניות אקטיבית שתתרגם מאפיינים אלו להון אנושי יצרני (למשל, באמצעות חינוך רלוונטי, תחבורה יעילה, תעסוקה איכותית וחיבור לשווקים אזוריים), אין סיבה לצפות לשינוי במסלול הכלכלי המוכר מערים שעברו תהליכי התחרדות.
הדיון סביב ערים מתחרדות מתנהל לעיתים כאילו מדובר בהעתקה של דפוסי חיים קיימים למיקום חדש, אך ממצאי המחקר מראים שהמרחב עצמו משנה את ההתנהגות. אולם השפעה זו אינה אוטומטית ואינה מספקת כשלעצמה. המרחק, התשתיות והמבנה הכלכלי של הפריפריה יכולים לשנות החלטות משפחתיות ותעסוקתיות, אך רק אם הם מלווים במדיניות משלימה - ובעיקר, שדרוג משמעותי ברמת ההשכלה בתחומי היסוד הניתנת לילדים החרדים בערים אלו.
אין ספק שהקמת ערים חרדיות בפריפריה אינה מהלך נטול סיכונים. הניסיון ההיסטורי מצביע על הידרדרות כלכלית. אולם הכישלון, אם יתרחש, לא יהיה גזירת גורל תרבותית אלא תוצאה של כשלי מדיניות.
הממצאים של מוסד שורש מאפשרים אפוא קריאה זהירה ומפוכחת יותר של המציאות: פיזור חרדים לנגב עשוי, בתנאים מסוימים, לפתוח חלון להזדמנות, אך רק אם המדינה והרשויות יפעלו במודע כדי למנוע חזרה על מסלול ההידרדרות המוכר. השאלה איננה אידיאולוגית, אלא מקצועית: האם יעוצבו התנאים שיכולים לשנות מסלול, או שההיסטוריה תחזור על עצמה.
הכותב הוא סגן נשיא מוסד שורש למחקר כלכלי-חברתי ופרופסור באוניברסיטה העברית.