"דאג לכולם בהתנדבות מלאה לאורך שנים": מכריו של איש וואלה שבע אילן שי סופדים לו

אילן שי הקדים את זמנו. בשנות השבעים לא הכירו במועדוני הכדורגל את המושג "יועץ חינוכי". לקבוצה היה מאמן, ומנהל קבוצה.

אנחנו זכינו. בשנת 1976 הייתי שחקן בהפועל השלושה באר שבע, שזכתה באליפות המדינה לנוער. אילן שי, בחור צעיר בן 23 שעלה עם משפחתו מברזיל, החליט שייעוד חייו הוא להיצמד לקבוצה ולעזור בכל מה שאפשר - שלא קשור לכדורגל: בעצה טובה, בלימודים, בליווי ובשיחות.

לאחר שנים, בשנות ה-80, חזרתי לאמן במחלקה, ואילן שי היה הדמות הדומיננטית. הוא היה שם בשביל כולם: בבוקר לימד בבית הספר "מעוז אברהם" בשכונה ג', ובשעות אחר הצהריים בילה את כל זמנו בפתרונות לילדי המחלקה - עשה ביקורי בית, קנה מכספו ציוד לילדים שלא היה להם, ובאסיפות הקבוצה בימי חמישי דאג למשחקי חברה נושאי פרסים, כיבוד ועוד.

אילן היה ידוע בהומור המפותח שלו, ותיעד את כל פעילויות המחלקה. בזכות אילן זכו ילדי המחלקה, גם כאלה שלא זכו להמשיך בקריירת הכדורגל, להיות אנשים ערכיים יותר, שאוהבים את העיר, את הקבוצה ואת המדינה. רבים חבים לו על העצה הטובה שנתן, על ההכוונה, על השיחות והליווי. אילן שי דאג לכולם ועשה הכל בהתנדבות מלאה לאורך שנים. אין עוד אנשים כמוהו בעידן הנוכחי, אנשים של אהבת חינם. מאות חניכיו יזכרו אותו לעולמים.

ניסים סספורטס, שחקן הפועל באר שבע, מאמן במחלקות הנוער של הפועל באר שבע ומנהל מקצועי של מחלקת הנוער של הפועל באר שבע

אילן ואני היינו ממקימי בית הספר התיכון המקיף על שם רבין בבאר שבע. זכיתי לעבוד איתו 27 שנים. הוא היה אדם בדמות מלאך, חכם ובעל ידע עצום, ותמיד חשב מחוץ לקופסה. הוא ראה את תלמידיו כילדיו, וכך התייחס אליהם: העניק להם חום, אהבה ודאגה אמיתית, כזו שיוצאת מהלב, דאג לשים להם גבולות ולהתוות להם דרך, קיבל כל אדם באשר הוא והעצים כל אחד מהם. תלמידיו העריכו אותו כל כך, ורובם שמרו איתו על קשר עד עצם היום הזה.

גם כקולגה וכחבר הוא הפגין את אותה אכפתיות ודאגה: יזם ותרם מהיצירתיות המיוחדת שלו, והיה מצחיק ושנון, וכל אלו נעשו בצניעות וענווה בלי רגילים. אילן יהיה חסר מאוד בנוף הבית ספרי, וגם לי באופן אישי. יהי זכרו ברוך.

עדה כהן ,יועצת בתיכון רבין באר שבע

מבלי שהוא ידע, קראנו לאילן שי "אגדי-לן" או "אלילן".

הכרתי אותו פחות משנתיים. כשוואלה שבע רק נולד, ביוני 2024, אמרו לי שאילן שי כותב לנו על ענפי ספורט שלא מסוקרים אף פעם, על ליגות נמוכות שלא זוכות לחשיפה תקשורתית, על אנשים שהולכים אחרי הלב גם אם התהילה בכלל אינה חלק מהסיפור. ואולי גם תחום הסיקור של אילן מעיד על אופיו שלו - מקצועי אבל צנוע, פועל מהלב, בלי לחפש את חיי הזוהר.

בימים של שטף חדשות נמוך, תמיד ידענו שאפשר לסמוך על אילן שיציל את המצב. בין אם זו ידיעת "צעירים ושערים" ששמה זרקור על כישרונות צעירים, או סיקור של משחק הרה גורל בעולמו של אילן, שאיש מלבדו לא ידע עליו - הכתבות שלו תמיד באו בזמן הנכון, ותמיד היו מקצועיות, מהודקות וכתובות בתשוקה אדירה לענף. אגדה עוד בחייו, אליל בשר ודם במונחים של עיתונות. "אלילן".

רוב התקשורת בין אילן לביני נעשתה בטלפון או בכתב, ותמיד הייתה זהה: מנומסת, צנועה, מבקשת לא להטריח ומלאה בהומור שלו. באחת הפעמים בהן כן נפגשנו פיזית, אספתי אותו מהכיכר שמתחת לבית שלו בשכונת נווה זאב בבאר שבע בדרך למפגש של המערכת. חף מפוזה הוא עמד שם והמתין, לא נראה כמו האדם שהיה - מי שהשפיע על דורות של ילדים שהפכו למבוגרים טובים קצת יותר בזכותו.

כשבאנו לבקר אותו בבית החולים בימיו האחרונים, הוא שאל לשלומנו, והתבדח. "יש לך ילדה בת 4 וילד בן שנתיים, בגלל זה אתה כל היום באיסופים", הוא צחק על ההרגל שלי לעדכן בקבוצת הוואטסאפ כמעט בכל יום בשעה 15:30. ואף שלא היו לו ילדים משלו, כל מה ששמעתי זה את איש החינוך הוותיק והמנוסה, שיודע איך העולם באמת עובד. ואף שידע איך העולם עובד, הרגשתי שאילן אף פעם לא ניסה בכוח להתבלט בו. כישרונו, טוב לבו, הקלילות והצניעות שלו עשו זאת עבורו.

ערן אביגל, עורך אתר וואלה שבע