במשך 35 עבד חליל אלעמור מהכפר הלא מוכר א-סרה שליד כסייפה כמורה במשרד החינוך, עד שפרש בשנת 2020. קצת לפני העזיבה, ב-2017, החלו להתבשל במוחו תוכניות אחרות. "אמרתי שהגיע הזמן שאני אעשה משהו לעצמי ולמשפחתי, אז החלטתי להקים את החאן", הוא מספר בשיחה עם וואלה שבע. "בימים נורמליים מגיעים אלינו מכל העולם, הניקוד שלנו גבוה בכל מנועי החיפוש. אבל אנחנו לא בימים נורמליים".
החאן של אלעמור, "חאן אלסרה", נמצא בין כביש 31 לבין בסיס נבטים. "א-סרה הוא כפר קטן של 500 אנשים, 85 משפחות. הוא הוקם ב-1921, כשחמישה בני משפחת אלעמור ומשפחת א-נסאסרה הגיעו לפה וקנו פה קרקעות ממשפחות בדואיות אחרות. ב-2006 הוציאו צווי הריסה לכפר, אבל הלכנו לביהמ"ש עם ארגון עדאלה, ואחרי שמונה שנות מאבק, שתי ערכאות דחו את הצווים והכפר נשאר על תלו".
את החאן בנה אלעמור על חורבותיו של דיר כבשים קטן. "פשוט הגבהנו את הקירות, שיפצנו, ויש חדרים יפים מאוד. אנחנו משתמשים גם בדירה של הבן שלי לאירוח משפחתי, ויש עוד שני צימרים זוגיים יפים. הוספנו את האוהל הבדואי לזכר ההורים שלי, שחיו באוהל וגם אני גדלתי בו. והמוטו שלנו זה חיים בהרמוניה עם הטבע, כמו שחיו ההורים שלי: לא לזהם, לא ללכלך, לא לעשות נזק".
האתגרים שעמדו בפני אלעמור בהקמת החאן היו בראש ובראשונה כאלה שקשורים להיותו של הכפר לא מוכר. "הדבר הראשון זה נושא המים: היה מאוד קשה ועבדנו קשה כדי להתחבר לכסייפה - מתחנו צינור של שישה קילומטר כדי לחבר את הכפר. בנוסף, עד 2003 הסתמכנו על גנרטורים - אתה לא מתאר לעצמך איזה רעש וזיהום היה בכפר. ואז אני התחלתי עם פאנלים סולריים מאוד יקרים, כל אחד עלה אז 800 דולר. היום הם זולים יותר, כמאה דולר לאחד, ופי חמישה מבחינת הספק - אז תודה לסינים. וככה שכנעתי את תושבי הכפר לעבור לסולרי ולנטוש את הגנרטורים".
סוגיה נוספת עמה התמודד אלעמור זכתה למחווה של ממש בחאן שהקים. "שמתי לב שהכפר מזוהם, מלוכלך כל הזמן וכולם זורקים פסולת קשיחה - מכונת כביסה, מקררים שמתקלקלים - בכל מקום. אז אספתי את כל המכונות שהיו בכפר, ומתוך עשר שאספתי, הצלחתי לתקן שתיים. אחת מהן החזקנו אצלנו לאורחים ואחת מסרנו למשפחה נזקקת, אבל מהשאר לקחנו את התופים ושתלנו בהם צמחי תבלין לתה: נענע, שיבא, זוטא לבנה, מרווה, כל מה שאתה מדמיין, ופיזרנו ברחבי החאן. את המכונות עצמן העמדנו בשורה יפה, ותרנגולות מטילות בהן ביצים".
האורחים שמגיעים תמיד יודעים לאן הם מגיעים?
"לפעמים יש הפתעות", הוא מודה בחיוך. "אנחנו מנסים לספר על הכפר, והתמונות גם מראות שאנחנו כפר קטן ולא מוכר, ושולחים להם את המיקום, אבל יש אנשים שמופתעים לטובה. ויש מי שמעקמים את הפרצוף ואומרים 'מה זה החירבה הזו שהגעתי אליה?', אבל בסוף גם הם תמיד נהנים - מהשקט, מהשלווה, מהחום שאנחנו מקרינים כלפיהם. אנחנו מארחים בנדיבות, את כולם אנחנו מקבלים עם תה ועוגיות או מעמולים שאנחנו מכינים, ורוב התיירים מחו"ל גם מזמינים ארוחת ערב - בדרך כלל מאכלים מסורתיים כמו מנסף או מקלובה, ושישה סוגי סלטים, לימונדה שאנחנו מכינים, פיתות שלנו וקינוח של בקלאוות ותה. אחרי שהם מקבלים את החדר אנחנו מזמינים אותם לתה ולוקחים אותם לסיור בחאן, מראים להם את אורח החיים שלנו, אבל לא מקטרים או מתלוננים. הם שואלים שאלות, מתעניינים - האירופים מנומסים אז לא תמיד נעים להם לחטט, אבל חלקם כן שואלים למה הכפר לא מוכר, מה המדינה מספקת, ואני מספר כמה שאני יכול".
חליל משתף בצער כי המלחמה פגעה בהכנסות של החאן. "בימים נורמליים - ואנחנו לא בימים נורמליים - מגיעים אלינו מכל העולם. יש לנו אורחים מגרמניה, הולנד, שוויץ, צרפת, ארה"ב, וכולם מזמינים אותנו בבוקינג, ב-Airbnb ובאקספדיה - כל המנועים החזקים. הניקוד שלנו מאוד גבוה, אנחנו על 9.5 מתוך 10 בבוקינג, ב-Airbnb אנחנו 'סופר הוסט', ובאקספדיה אנחנו עם 5 מתוך 5. מאז המלחמה, די שקט, די שומם אצלנו לצערי. ישראלים מגיעים לישון אצלנו בחגים - סוכות, חנוכה ופסח, ובתקופות מסוימות גם הגיעו קבוצות ישראליות, לא ללינה אלא לשיחה וסיור אצלי. מגיעים בעיקר גמלאים, אני מספר על הכפר והחיים בכפר לא מוכר, על הנוער, על הנשים, על כל תחומי החיים שלנו, ואז מסיירים קצת ויושבים לתה, קפה ועוגיות".