השבוע, בעודי צופה בטלוויזיה בערב, נתקלתי בתשדיר נוצץ ומבטיח במיוחד של תוכנית "המסייעת" - מיזם חדש-ישן של המרכז לשלטון מקומי והחברה למתנ"סים, שמציג פלטפורמה דיגיטלית מתקדמת לגיוס סייעות זמניות לגני ילדים עירוניים. הרעיון פשוט: נשים מכל הארץ - חיילות משוחררות, פנסיונריות, סטודנטיות או כאלו שנמצאות בין עבודות - מוזמנות להצטרף למאגר ממוחשב ולקבל הודעה על צורך למילוי מקום בגן באזור מגוריהן. ההצטרפות למיזם קלה, השימוש במערכת נוח ומבוסס מיקום, ההשתתפות גמישה ואינה מחייבת ולכאורה מתאימה לכולם: זמינות מיידית לרשויות, פתרון להורים, ועבודה מזדמנת לנשים.
הייתי בשמחה מברכת על היוזמה, אילו לא קיבלתי דקות לאחר מכן טלפון מבתי, ששאלה בפעם השלישית החודש, אם אוכל לעזור לה למחרת עם הנכד כי הגן שוב לא ייפתח עקב מחסור בצוות. הפער בין הבטחה שיווקית למציאות חינוכית מעולם לא היה חד כל כך. בעיני הציבור, התוכנית מצטיירת כפתרון יעיל לבעיה נקודתית - איך לשבץ סייעת ליום אחד בגן חסר. אך עבור הילדים, ובעבור מי שנמצאות איתם יום-יום, המשמעות רחבה בהרבה. מדובר במבוגרת זרה שנכנסת לגן למשמרת אחת, בלי היכרות מוקדמת, ללא הכשרה ייעודית, ובלי מחויבות רגשית או מקצועית לאורך זמן. דמות מתחלפת ונטולת קשר מתמשך, ששיבוצה בגן אולי מספק פתרון נקודתי קצר טווח - אך בפועל מעמיק את הפער בין מה שהילדים זקוקים להם לבין מה שהמערכת מסוגלת להעניק.
התוכנית עצמה נולדה בשנת 2019, בשיאה של מגפת הקורונה, כפתרון נקודתי להתמודדות עם היעדרויות תכופות של צוותי גן בשל בידודים או מחלה ולהפחית עד כמה שניתן סגירה של גנים. אמנם היה מדובר בצעד הכרחי בזמנו שנועד למנוע השבתה מוחלטת של המסגרות, אלא שכיום, כשחלפו שש שנים והמחסור בסייעות בגני הילדים העירוניים מוערך בכ-3,500 תקנים חסרים, תגובות זמניות בסגנון פלסתר אינן יכולות להילקח בחשבון כמדיניות סדורה.
הנחת המוצא של מקבלי ההחלטות ברורה: בכל בוקר שבו אין סייעת בגן - ייפגעו עשרות רבות של הורים שייאלצו להישאר בבית ולהפסיד יום עבודה. וכשמדובר במאות מקרים בחודש במצטבר בכל הארץ, אין אף מדינה שיכולה להרשות לעצמה נזק כלכלי למשק בהיקפים שכאלה. אלא שהסתכלות על המחסור בסייעות בראיית מנהרה מתעלמת מהילדים עצמם. מסגרת חינוכית בגיל הרך אינה שירות לוגיסטי, סידור עבודה או "שמרטפות עם ערך מוסף". מדובר במסגרת התפתחותית, רגשית וקוגניטיבית קריטית, שבמידה רבה נשענת על קשרים יציבים עם דמויות קבועות. כאשר מבוגרים מתחלפים חדשות לבקרים, ולא נכנסים למסגרת מתוך מחויבות אלא כתחנת ביניים חולפת, אי אפשר לבנות אמון, לייצר רצף חינוכי, או להוות עוגן רגשי של ממש.
לשם התפתחות תקינה הילדים זקוקים לקשרים בטוחים ויציבים, אך בפועל מקבלים בלבול וחוסר יציבות. הסייעת המחליפה אינה מכירה את הרגישויות, את האקלים הגני ואת הדינמיקה הקבוצתית. גם עבור הגננת הקבועה, מעבר לעומס הטכני הכרוך בהדרכת סייעת מזדמנת בכל פעם מחדש, מדובר בקושי מתמשך לבנות צוות חינוכי שמבוסס על שותפות והבנה לצרכי הילדים.
יש שמגדירים את הפתרונות דוגמת "המסייעת" כ"רע במיעוטו" עבור מערכת חינוך עירונית שסובלת ממחסור כרוני בכוח אדם, תנאי שכר נמוכים, שחיקה, תחלופה גבוהה ומעל לכל - מעמדו החלש ממילא של מקצוע הסייעת. בשנים האחרונות הוקמו במכללות לחינוך תוכניות הכשרה מקצועיות למטפלות בגיל הרך. אלו קורסים שנתיים של לימודי תעודה הכוללים ידע פדגוגי, כלים מעשיים, וליווי מודרך לאורך עשרות שעות במעונות היום. מתוך היכרותי הקרובה עם התוכנית הפועלת באקדמית חמדת, אני יכולה להעיד על מידת שביעות הרצון של המשתתפות ועל איכותן המקצועית עם סיום ההכשרה. אולם גם כאן קיים חסם מהותי: תנאי ההעסקה והשכר המוצעים לבוגרות אינם מאפשרים למשוך כוח אדם איכותי בהיקף הנדרש.
הפתרון: מודל "עבודה מועדפת" מתגמל והכשרה תוך כדי תנועה
כדי לשבור את המעגל הזה, ולהציע אלטרנטיבה אמיתית בין סיוע זמני לבין תעסוקה ממושכת אך שוחקת, נדרש מהלך מערכתי שיציע מסלול עבודה חדש, מתמרץ וריאלי. פתרון מעשי שבכוחו לגשר על הפערים הוא הקמה של מסלול ייעודי בן עשרה חודשים, בדומה למודל העבודה המועדפת, במסגרתו סייעת תוכל להשתלב בגן עירוני בשכר שעתי מתגמל לצד מענק נדיב בגמר התקופה - כך שתהיה לה מוטיבציה ממשית לבחור במסלול ולסיים אותו. המסלול יפנה לנשים צעירות בגילאי 20-25, בשלב גמיש של חייהן וכשהן בראשית דרכן המקצועית, באופן שיוכלו לשלב לימודים, חיים אישיים, ועבודה משמעותית עם ילדים.
לצד העבודה, תינתן להן הכשרה עיונית רלוונטית שכוללת היכרות עם השפה החינוכית לגיל הרך, הדרכה במשחקים דידקטיים ויצירת קשרים המבוססים על הערכים הנהוגים בגן. בכך, לא רק שהסייעת תוכל לבצע את עבודתה טוב יותר, אלא גם תתמקצע תוך כדי תנועה. למי שתבחר להמשיך לשנה שנייה, יוצעו תנאי שכר משופרים ומענק סיום מוגדל. מודל כזה עשוי לצמצם משמעותית את התחלופה ולאפשר איכות טובה יותר הודות להכשרה מסודרת ומסגרת מתמרצת. באופן הזה נבנית תשתית של יציבות, איכות והמשכיות - מרכיבים שהמערכת זקוקה להם נואשות.
כשמדברים על חינוך בגיל הרך, אין קיצורי דרך. גני ילדים אינם זירה ל"כיבוי שריפות" אלא מרחב רגשי-התפתחותי שנדרש בו רצף, מחויבות וקשר חם ואנושי. המענה לצרכים המיידיים של הרשויות חשוב, אך אסור שיבוא על חשבון הליבה החינוכית. ילדים בגיל הרך זקוקים לאישה משמעותית, דמות מוכרת, עקבית ונוכחת שתלווה אותם לאורך הזמן. כל עוד נמשיך לחפש אלתורים לבעיה כרונית, נמשיך לייצר מערכת שבה האשליה של מענה זמינות גוברת על הצורך בביטחון רגשי.
הכותבת היא ראש החוג לחינוך לגיל הרך באקדמית חמדת, מכללה לחינוך בשדות נגב