הפעילות המשטרתית הנרחבת בכפר תראבין נמשכת זה למעלה משבוע, אך יש מי שתוהה האם זהו הפתרון היחיד לבעיה. מנכ"ל הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, יובל תורג'מן, אומר בראיון מיוחד לוואלה שבע כי אף שהפעילות נחוצה, ייתכן שעוצמתה וההד התקשורתי שהיא מקבלת הם רבים מדי. הוא מתייחס גם לסוגיית הסדרת הבדואים, וטוען: "שיתוף הפעולה של האוכלוסייה לא בנהירה".
"יש פה ימים מאוד מורכבים בנגב", אומר תורג'מן. "עיקר מה שמשתקף כרגע זה הפעולות שהמשטרה עושה בתראבין, בסוף השיח הציבורי הוא על פעולות של המשרד לביטחון לאומי, ברמה התקשורתית רואים רק שוטרים, כשהשינויים העמוקים בטח לא מתרחשים בפעולות משטרתיות בלבד, אלא במכלול שלם של פעולות. אני חושב שזה מאוד טבעי שהמשטרה מעורבת - זה היה צריך לקרות מזמן כבר, אבל אני לא יודע אם צריך 500 שוטרים כל יום בתראבין. אני מתעסק עם עולמות תוכן אחרים, שבעיניי הם עולמות התוכן שיביאו את השינוי. בסוף, משטרה ואכיפה זה משהו שצריך להיות בשוליים ולא במהות. בליבת העשייה צריכות להיות פעולות של קידום ופיתוח, של תשתיות, שירותים, יכולות".
לדברי תורג'מן, על הפעולות ב"עולמות התוכן" עליהם הוא מדבר - פחות שומעים בתקשורת. "אתה צודק, אנחנו צריכים לשפר את שיקוף הפעולות שלנו", הוא מודה, "בתחום התשתיות והפיתוח יש אלפי מגרשים שפותחים כדי לייצר אלטרנטיבה למצב הלא חוקי של הפזורה. ויש משרדים שעובדים על תוכנית פעולה סדורה למאבק בפוליגמיה או בפלסטיניזציה, ויש צוות לטפל בחיזוק הרשות המקומית - כי יש פה 9 רשויות בדואיות, שאם הן לא יהיו חזקות אז כל הטיפול בחברה הבדואית בנגב יהיה מוגבל".
תורג'מן אומר כי הסדרת התיישבות הבדואים היא המשימה החשובה ביותר בנגב. "על מיליון הדונם שעליהם פרושה המסה הקריטית של האוכלוסיה הבדואית, במשולש באר שבע-דימונה-ערד, יש 2400 מקבצי מגורים לא חוקיים, שנבנו במשך עשורים. העבודה שלנו היא קודם כל לעצור את כדור השלג, ועצרנו אותו - בשנים האחרונות אין מקבצים חדשים של בנייה לא חוקית בנגב, שזה כשלעצמו הישג עצום. נכון, הבדואים לא מרוצים מזה, אבל היום בדואי יודע שאם הוא בונה לא חוקי - הורסים לו את הבית, משיתים עליו עלויות, והוא מפסיד את כל המענקים שהוא יכול לקבל מהמדינה. היום יש מחיר הפסד לפעולה שהיא לא חוקית, זה משהו שהוא לא היה".
כמו בבנייה הלא חוקית, אומר המנכ"ל, כך גם בתופעות אחרות בחברה הבדואית - פלסטיניזציה ופוליגמיה. "עד היום בדואי בנגב יכול היה להתחתן עם כמה נשים, לא רשמית כמובן, אבל היום זה לא עובד ככה. משטרת ישראל גייסה 14 תקנים והקימה מפלג פוליגמיה שחוקר איפה יש נישואים לא חוקיים, ומעמיד לדין. בנוסף, המדינה לא מכירה יותר בתא משפחתי של בית אם. ואנחנו מייצרים תקציבים ותוכניות לחיזוק השפה העברית. או למלחמה בתופעה של לימודים אקדמיים ברשות הפלסטינית. יש פה עבודה של כל הגורמים הרלוונטיים".
עם זאת, הוא מבהיר, "המסה הקריטית של האוכלוסייה הם לא פוליגמים ,לא פלסטינים ולא עבריינים - הם נורמטיבים. כשהתחלתי לעבוד ברשות לא ידעתי את עומק האמירה הזו, והיום אני רואה את זה: הרוב, כשהם רואים את פעולות המשטרה בביר הדאג' או בתל שבע, הם מברכים על זה. הם רוצים שתהיה פה מלחמה בפרוטקשן, כי זה פוגע גם בהם. יכול להיות שיש לא מעטים שיגידו שמבחינתם, מבחינת האיסלאם, פוליגמיה זה תקין. אולי הם לא רואים את זה בצורה חמורה, אבל אנחנו כן - כי לא רק שזה בניגוד לחוק להתחתן עם יותר מאישה אחת, רוב הנשים באות מהרשות הפלסטינית. במבצע 'שומר החומות', הרוב המוחלט של העצורים בנגב, אם לא כולם, היו ילדים למשפחות שהאמא שלהם פלסטינית. אז אני שומע גם מהמגזר הבדואי שבסוף, עם יד הלב, זו תופעה רעה שפוגעת בחברה. הפער בעיניי הוא בציפייה של רבים מאיתנו לשינוי: בסוף אנשים רוצים לראות שינוי בעין, ואת עקומת השינוי רק אנחנו יודעים למדוד".
הבעיה, מסביר תורג'מן, אינה תקציבית. "יש תוכנית חומש של קרוב למיליארד שקל בשנה, שתטפל בצדדים היותר רכים - חינוך, רווחה, תעסוקה. זו תוכנית חומש שלישית רק למגזר הבדואי בנגב. ויש תוכניות כמו תוכנית המיקודים, שבה אנחנו משקיעים הרבה מאוד בפיתוח של אזורי מיקוד, ומציעים לאוכלוסייה בפזורה להסדיר את ההתיישבות שלהם בתוך המגרשים. אחרי שיש אלטרנטיבה של מגרש, מציעים להם אותו בחינם, כולל מענק כספי למעבר, וככל שהאוכלוסייה לא נכנסת, היא מפונה מהשטח. אין שום דוגמה בארץ לכל כך הרבה השקעות לעידוד כניסה ממציאות לא מוסדרת למציאות מוסדרת, ולאוכלוסייה ניתנת אפשרות לגור בצורה חוקית ולקבל תשתיות. יש כאלה שבוחרים לא לעשות את זה, ושיתוף הפעולה בתחום הזה הוא לא בנהירה".
חוסר שיתוף הפעולה גורם, לדבריו, לכך שהיישובים החדשים לא נבנים. "בשנתיים האחרונות אושרה בעקבות המלצות שלנו הקמה של חמישה יישובים נוספים, אבל הם עדיין לא מתוכננים אפילו, כי התנאי הוא התחייבות של האוכלוסייה בפזורה להתכנס לתוך היישוב החדש. אין לנו כוונה להקים יישובים, אלא יישוב אחד, ואם האוכלוסייה לא מוכנה להתכנס, ניאלץ לאכוף אותם לאחד היישובים שקיימים. אנחנו מבינים שהאוכלוסייה רוצה לשמור על הצוויון - יש פה הרבה מאוד קבוצות, מטות, שבטים, משפחות, וזה סופר מורכב. אנחנו מתחשבים מאוד בשיוך המשפחתי, אבל גם לא יכולים לבוא ולהכיר במיקום של כל אחד ולהגיד לו 'כן, נביא אליך את השירותים'".
יש טענות של תושבים מהכפרים הלא מוכרים, שחלקם החליטו לשתף פעולה עם התוכניות שלכם, אבל ברגע שעזבו את הבית - נתקלו באיטיות, ביורוקרטיה ואדישות מצדכם. יכול להיות שאתם קצת ממסמסים את התושבים ברגע שהם מושיטים יד?
"התהליך של הרפורמה ייצא לדרך בשבועות הקרובים, לאחר שזה יאושר במועצה נצא לפרסום מאוד נרחב בשטח, ונציע לאוכלוסיה שתובעת בעלות בקווים הכחולים את התמורות. עדיין לא התחלנו, לכן אין פה איזשהו מסמוס. בעשור האחרון תכננו הרבה מאוד תוכניות - אני לא רוצה לבטל לגמרי את העבודה, אבל רמת היישימות של התוכניות האלה כמעט ולא קיימת, כי בסוף התוכניות האלה היו הסדרה במקום. אז אנחנו באים בצורה שקופה לאוכלוסייה ואומרים להם: 'את זה אנחנו לא יודעים לעשות'. אם היה מצב תיאורטי שבא יזם ומפתח את הקרקע ומשווק אותה לאוכלוסייה, אני לא רואה עם זה בעיה. אם הייתי יודע שהבדואי מסוגל לקנות מאיתנו מגרש בעלות של מיליון שקל או יותר, אין בעיה, אבל זה לא המצב - הם אומרים שזו קרקע שלהם, והם לא צריכים לשלם עליה".
"אני בשיא העשייה עם הרשויות המקומיות, יש הרבה מתחים ואתגרים, אבל בסוף האתגר הוא עצום", אומר מנכ"ל הרשות. "קצב העבודה שלנו לא מספק אותי - אני לא מרוצה מצמצום הפער, שאני רואה שבחלק המקומות רק גדל, ואני חש תחושת דחיפות עצומה. הרבה פעמים קשה להכניס אותה ללו"ז של מדינה שנמצאת שנתיים במלחמה, ולפני כן בקורונה, וקשה להעלות את הנושא הזה לסדר היום של ראש הממשלה וממשלה. עם זאת, משרד התפוצות עוזר לנו מאוד להביא את זה לשולחן, והוקמה ועדת שרים לענייני בדואים ברשות רה"מ שהתכנסה כמה פעמים וקיבלה החלטות חשובות. אז למרות כל הטירוף הזה, יש פה קשב ממשלתי. לא מספיק, אבל יותר מבעבר. ואולי זה נשמע טריוויאלי, אבל לפעמים זה לא נראה ככה: לאט לאט בציבוריות ובקרב מקבלי ההחלטות מבינים שהבדואים הם חלק מהנגב ויישארו בנגב, וככל ההרשויות הבדואיות יהיו איתנות, ככה הנגב יוכל להיות בריא ומשגשג. אם לא יהיה ביטחון ברהט, לא יהיה ביטחון גם בגבעות בר ובאזור".
מהמועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים בנגב נמסר: "אנו מברכים את מנכ"ל רשות הבדואים על דבריו החשובים בעניין תראבין. עם זאת, תיאוריו את הישגי הרשות מנותקים מהמציאות. מעבר למילים, בשטח, הרשות הסדירה בשנה האחרונה, כלומר הכניסה למגרשים מוסדרים, עשרות משפחות בודדות, ככל הנראה כ-40. מנגד, היא חלק ממערך ההריסות שהפך בשלוש השנים האחרונות כ-4,000 משפחות לחסרות בית. הפתרונות שבהם מתגאה תורג'מן מגיעים לאחוז מהמשפחות הנזקקות להם. במבחן התוצאה, הכישלון של רשות הבדואים מוחלט, תוצאת מצעד האיוולת של כל הממשלות. מספר תושבי הכפרים משוללי ההכרה רק גדל והוא היום בשיא היסטורי, פי שניים מאשר בשנת 2000. הפתרון היחיד הוא הסדרה במקום. בנייה במקום הריסה, והקצאת אלפי משקי עזר להקמת עסקים, שיזניקו חברתית-כלכלית את החברה הבדואית ואת הנגב כולו".