אלי חליפה, סופר ואיש תקשורת, הוציא בעקבות מלחמת חרבות ברזל את ספרו "הגיבורים", שמאגד את סיפורי ילדותם וחייהם של גיבורים רבים שנפלו ונרצחו ב-7 באוקטובר. בנוסף, שימש כסופר צללים בלא מעט ספרים, שמספרים סיפורים אישיים מרתקים, ביניהם גם סיפורי נופלים מ-7 באוקטובר. "כתבתי מעל 200 ספרים לאנשים, וכשאתה כותב ספר אתה מספר סיפור, אתה לא כותב הספד", הוא אומר. "הספר צריך לספר איך הוא חי את התשוקה שלו לחיים, צריך להיות שם קצת הומור, שמחת חיים ובמקרה הזה לספר את סיפורי הגבורה מהחיים שלהם, איפה הם היו גיבורים בילדות, במהלך החיים ומה אני יכול ללמוד מהם".
לאחרונה לקחת חלק כסופר צללים בספרים של פדויי שבי, ביניהם אליה כהן, ספר על כך
"הספר של אליה כהן 'מופוואדאת', אני כתבתי איתו תוך חודש. הוא בא אליי הביתה כל יום וישבנו שעות על גבי שעות לדבר ולעבד סיפורים לנתח אותם, לחשוב איך להציג כל דבר ברגישות והעדינות הנדרשים, והיום הוא כבר הגיע ל-50 אלף עותקים, זאת ללא ספק הצלחה".
תן לנו הצצה למפגש כזה
"הם מספרים לך דברים שלפעמים רק אתה שומע ויודע. אתה נכנס לתוך החיים האלה, לתוך המנהרות. אתה מבין את ההתמודדויות, ושם כל הזמן יש התמודדויות. אתה כל יום במאבקים פסיכולוגיים, הישרדות ואכזריות שאי אפשר לתאר אותה, פיזית ונפשית. וכשהוא מספר לך את זה, אתה מנתח איתו את מה שהוא עבר שם, את האכזריות שלהם. באחד הסיפורים המחבל אומר לו 'אני אתן לך ביסקוויט כי אני אוהב אותך יותר מאחרים', אבל לא באמת איכפת לו ממנו, הוא רוצה לסכסך אותו עם אחרים. הוא אומר לו, אני אתן לך, ואז נראה איך אני אשחק איתכם עם הביסקוויט הזה. ואז הוא חושב 'טוב, אני אקח ואתחלק איתם', אבל המחבל אומר לו 'לא, רק לך'. אז יש פה דילמה - לקחת ולדאוג לעצמך? לא לקחת ואז אני אריב עם המחבל? לחלק? הוא לא מוכן. וככה כל הזמן יש את ההתעללות הנפשית. והרעב שאי אפשר להדחיק, כל הזמן אתה חושב עליו. וכמובן הם מספרים על מקרים שהכו אותם וקשרו אותם, סיפורים קשים".
מלבד ספרו של אליה כהן, חליפה מלווה שני ספרים נוספים של פדויי שבי. "היה מקרה שבו החטוף סיפר לי את הדברים בפעם הראשונה, לפני שהוא סיפר אפילו למשפחה. ואני הראשון ששומע ומנתח".
איך אתה מגיב לידיעה שאתה הראשון שהוא פותח איתו משהו כל כך כואב ואישי?
"השיחות האלה הן מאוד אישיות ולא הכל נכנס לספר. צריך לחשוב איך כותבים את הדברים, איך מייצרים סיפור נגיש לקורא. צריך גם להתחשב בעוד אנשים שהיו בסיטואציה בסיפור, אתה לא רוצה לפגוע בחטופים אחרים, צריך פה המון רגישות. אז כן, אתה שומע דברים מצמררים, זה מלווה אותך כל היום, זה לא באת 'שמעת הלכת', זה איתך וצריך להמחיש לקורא, חייב להרגיש את זה, ובשביל להרגיש את זה אתה צריך לחיות את זה".
ספר על היותך סופר צללים, בסוף אתה עושה את העבודה המאתגרת ומישהו אחר מקבל את הבמה
"אני התחלתי בלכתוב לאנשים את סיפור החיים שלהם, ספר שהם מחלקים למשפחה, משהו אישי, מצומצם. זה היה לא נורא, היו גם כמה ספרים שיווקיים, אבל יש גם ספרים אחרים שדורשים יותר וגם בסוף נמכרים - וכן יש לזה מחיר, כי מצד אחד אתה בעצם הגורם העיקרי להצלחה, אתה נותן את המתנה הכי גדולה בחיים של מי שאתה שומע את הסיפור שלו. אבל מצד שני זה עליהם, זה הסיפור שלהם. אז היום אני לא מוכן להיות סופר צללים בכל ספר, זה מאוד תלוי בסיפור וכל מקרה לגופו. יש פה מורכבות כלשהי, אתה נכנס לדמות, כותב אותה עם דמעות, אבל בסוף באמת זה הסיפור שלהם ובמקרים שבהם אתה רואה שהאדם שמולך מפרגן לך, אז בכלל זה אומר הכל. ויש ספרים שהשם שלי גם מופיע - זה משתנה מספר לספר, אבל כן, להיות סופר צללים זה מורכב".
בספר שלך "הגיבורים" בחרת כמה מהנופלים והנרצחים ב-7 באוקטובר והחלטת לספר את סיפור החיים שלהם ולא את סיפור הנפילה, למה?
"היה חשוב לי שמי שיקרא את הספר יוכל ללמוד ממנו, ללמוד מהערכים של אותם גיבורים, איך הם התנהלו מילדות ולאורך כל חייהם. הרעיון הזה של לכתוב ספר על הגיבורים עלה בשיחה עם אבנר פחימה, שהוא שותף בסטימצקי, הוא העלה את הרעיון של סיפורי חיים של הנופלים, ואז אני לקחתי את זה לכיוון שלי. לא רק סיפורי נופלים, אלא ממש סיפורים מנקודה שאפשר ללמוד מהחיים שלהם".
איך בחרת על מי לכתוב?
"הבחירה של הגיבורים היא אקראית, כי כמובן יש עוד המון גיבורים. התחלתי ממשפחות שהכרתי, ואז היו עוד שרצו להנציח ולספר. וככה יצאתי לדרך, כשאני אומר שההתמקדות בזיכרון צריכה להיות בחיים של הבן אדם ולא במוות שלו, צריך לזכור אותו חי".
מה גילית על הגיבורים שלנו?
"הגיבורים האלה היו גיבורים גם בילדות שלהם, והם באים ממשפחות כאלה. למשל רן גואילי, יש לו אמא ואבא עם המון ערכים. היה סיפור שכילד, הוא נתקל בכלבה שהמליטה גורים. הוא נתן לה מים וטיפל בה כך שהיא תוכל לטפל בגורים שלה, את רואה את הרגישות, את הערכים שלו כילד. במקרה אחר הייתה בת מצווה לילדה נכה ואף אחד לא הגיע, והוא שכנע את החברים להגיע ושינה לה את המסיבה. אז אפשר לראות את זה בילדות. יש מוטיבים חוזרים בסיפורים של הגיבורים, הערכים מהבית כבר כילדים. למשל עמית מן הפראמדיקית של קיבוץ בארי, היא סבלה מכאבי שרירים והצבא לא רצה לגייס אותה, ובמד"א לא הסכימו מיד שהיא תעשה קורס, אבל היא לא ויתרה ונאבקה לחיות רגיל ולא לוותר לעצמה, להילחם להגשים את עצמה. אורי מויאל מדימונה היה מזהה אצלו חיילים בודדים ומזמין אותם אליו הביתה, או לוקח חיילים לפני משפט תחת חסותו, כדי שלא יכנסו לכלא, ונותן להם הזדמנות שנייה - היו לו הרבה דברים חברתיים שהוא עשה, יש מה ללמוד מהעשייה שלו. בסוף, עד שהגיבורים האלה נרצחו, היו להם חיים - ואנחנו יכולים ללמוד מכל אחד דברים יפים".
איך השפיעה עליך הכתיבה של הספר? בכל זאת, לשמוע כל כך הרבה סיפורים שמציפים...
"זה משפיע, זו הייתה תקופה קשה שאין שמחת חיים, כי אתה נכנס לעצב. את הולכת למשפחה, לא סתם באה לבקר אותם, צריך לשמוע את כל הסיפור ולהכיר ולהיות חלק ולכאוב את הכאב שלהם ולעשות את זה בהרבה רגישות, אהבה ועניין. ואני פוגש משפחות שלא רוצות להטריח, ורק רוצות להנציח את היקירים שלהם. הם ספגו את המכה הכי קשה, הם הגיבורים האמיתיים. אבל הידיעה שהכתיבה והסיפורים נותנים להם להיאחז בתקווה - זה שווה הכל".