מאות בני אדם התכנסו בסוף השבוע בערערה בנגב כדי לחתום על סולחה בין שני פלגים של משפחת אבו עראר. בכך, מקווים התושבים, באו אל קצן שלוש שנים עקובות מדם בהן החיים בכפר היו בלתי נסבלים. "שנתיים לא ישבתי בגינה שלי", מספר תייסיר עטוה אבו עראר, אחד התושבים. "לילדים שלי היה אסור לשחק בחוץ בלילות, החיים הפכו לסיוט".
הסולחה התקיימה בין משפחת תאופיק ומשפחת זטים, חלק מחמולת אבו עראר. "הסכסוך התחיל לפני בערך שלוש שנים בגלל ויכוח שולי מאוד של נערים בכביש, 'למה אתה נוסע מהר', 'למה אתה מסתכל עליי'. בלילה של הוויכוח היה הירי הראשון בסכסוך, ונהרג בחור בשם עיז ממשפחת תאופיק", מספר אבו עראר. "מאז התחילה מלחמה: יריות כל לילה ללא הפסקה, מרדפים, בלאגן שחוגג".
הוא אומר כי "למזלי הרע, אני גר באותה שכונה עם שתי המשפחות, אז הייתה תקופה של כמעט שנה שזה היה מטורף. האנשים ניסו להגיע לסולחה אחרי ההרוג הראשון וזה לא הסתדר, ואחרי כשנה הרגו בני משפחת תאופיק את סלמאן ממשפחת זטים. הוא הגיע לקנות משהו ממסעדה, ישב ברכב שלו בכניסה, ובאו והרגו אותו במקום - לאור יום. הסכסוך חזר בעוצמה חזקה יותר. הירי היה מתחיל ב-20:00 ונמשך עד 3:00 ללא הפסקה. שנתיים לא ישבתי בלילה בגינה שלי, לא הייתי מעז. לילדים שלי היה אסור לשחק בחוץ בשעות האלה, והחיים הפכו לסיוט. כל יום כמעט הייתי מתקשר למשטרה, איכות החיים פה נפגעה ברמה שאתה לא יכול לעכל".
"אחרי כמה חודשים, שבוע לפני חג הקורבן, משפחת זטים הרגה עוד אחד ממשפחת תאופיק, אדם בשם איימן. הוא עבד באילת כי הוא היה מורחק מהכפר בגלל הרצח, ושבוע לפני החג, בשעה 16:00, הוא חזר הביתה עם קניות לילדים שלו. ארבו לו בדרך והרגו אותו, גם לאור יום. שמו שמן על המדורה, והסכסוך שוב התלקח בצורה מטורפת. אז בשבת, אחרי כל ההרג והרציחות שהיו, בסוף הם הגיעו וישבו לשולחן סולחה. הראשון שנהרג כבר נהרג, אבל שני הצעירים שנהרגו אחר כך סתם הלכו לשווא. היו יכולים לחסוך חיים".
אבו עראר, בן 42, היה אחד ממאות התושבים שהשתתפו בסולחה בשבת. "זה אירוע חריג מאוד, חגיגי מאוד, משהו שקורה פעם בהרבה שנים", הוא מספר. "זה יותר משמח מכל חתונה שהיינו מקווים שתהיה, כי אנשים צמאים לדברים האלה. 20 שנה שהמצב בכפר רק מידרדר".
הוא מתאר את השתלשלות הטקס, שלו חוקים חברתיים ומנהגים ברורים מאוד. "נציגים מהמשפחה שהרגה אחרונה מגיעים לבית המשפחה השנייה והם מבקשים מהם לסלוח להם. הם צריכים לבוא עם כמה שייחים מכובדים, להרים דגלים לבנים שמראים שהם באים לעשות סולחה, ואז לוחצים ידיים. אנשים שכבר שלוש שנים יורים אחד בשני - יושבים לשוחח. ואז מתחילים לשאת דברים, גם השייחים ואחר כך נציג מכל משפחה. אחר כך מגישים אוכל שתרמה משפחה שקרובה לשתי המשפחות - בשבת נשחטו כמעט 30 כבשים. עושים מנסף, המנה האותנטית של הבדואים, וזה נגמר".
אתה חושב שהסולחה תחזיק מעמד?
"בדרך כלל אחרי רציחות זה מחזיק מעמד, כי אנשים שיודעים מה זה רצח ונקמת דם יודעים כמה הם סובלים מזה. נקמת דם במגזר הבדואי זה משהו קשה מאוד מאוד: אתה חי, אבל אתה יודע שכל שנייה אתה עלול להיות ההרוג הבא. אז הם מרגישים את זה על בשרם, ובגלל זה כשיש סולחות אחרי רציחות זה משהו שתופס לאורך זמן".
"ערערה בשנים האחרונות הוא כפר שאי אפשר לחיות בו"
"ערערה בשנים האחרונות הוא כפר שאי אפשר לחיות בו", ממשיך אבו עראר. "אנחנו מגדלים פה ילדים עם טראומה מתמשכת. יש לי ילדה שכשהיא שומעת יריות או משהו דומה לזה, היא יושבת במקום ולא יכולה לקום. אנחנו כבר 20 שנה בתופת הזאת, והיא בת 15 - אז היא שומעת את הקולות האלה מאז ומעולם מבחינתה. הביקורת שלנו לא רק על המשטרה - יש לנו ביקורת גם על עצמנו, על המנהיגות בדרום בפרט ועל המנהיגות הערבית בכל המדינה בכלל".
חלק גדול בביקורת הוא מפנה אל השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, שיצא למבצע "סדר חדש" והתלווה במסגרתו לפשיטות בתל שבע ובלקייה. "זה בן אדם צמא לדם, וזה רק מרתיח את השטח. כל שר לביטחון פנים שיבוא ויאכוף ביד ברזל - אני אהיה הראשון שמתגייס אליו. אבל לא לבוא אחרי לילה עם אלף יריות, ובבוקר לבוא לזקן שלא חגר חגורה, או לבוא לעשות סרטון טיקטוק וללכת הביתה. אם עלית על אופנוע והצטלמת כמו שוטר, בוא תלבש מדים של שוטר ותבוא באמצע ירי. מבחינתי תהרוג כל מי שיש לו נשק ביד - אפילו אם זה אח שלי. אבל לא לחפש טיקטוקים ולייקים ושיתופים. מעצבן ומרתיח לראות אנשים שנתפסים עם נשק ויום למחרת הם משוחררים. איפה אנחנו חיים?".