"נמנעים מלדבר איתי, אולי כי השאלות שלי קשות". אמו של החייל החטוף שנהרג מאש צה"ל על המכתב למשפחות השכולות

בצל החתימה על הסכם הפסקת המלחמה ובתוך כך העסקה להשבת החטופים, המשפחות השכולות שיקיריהן שילמו בחייהם, קיבלו מכתב ממנהלת החטופים ובו נכתב "בשעה שהלבבות תמלאים תקווה לקראת השבתם של כל החטופים, הלב נחמץ על המחיר הכבד ששילמתם ואותו אתם נושאים על ליבכם. כאב וקושי שזר לא יבין אותו לעולם. זה הרגע לומר לכם שאנו לא שוכחים אתכם ואת יקיריכם. בזכות המחיר הכבד הגענו בסופו של דבר לסיומה של המלחמה ולהשבתם של כל החטופים."

האופן שבו בחרו להתנסח במכתב זה, עורר את זעמם של המשפחות שטענו כי חסרה באופן בולט המילה סליחה! מעיין שרמן, אמו של סמל רון שרמן שנחטף לעזה בשבעה באוקטובר ולפי תחקיר צה"ל מת בשבי כתוצאה מתקיפת הצבא באזור בו שהה. כתבה "היה ראוי שהמילה סליחה תירשם במקום גיבוב השטויות שכתבו שם."

יחד עם סמל רון שרמן ז"ל, הוחזק ניק בייזר ז"ל. גם קטיה בייזר, אמו של ניק קיבל את המכתב שעורר תחושות קשות. בראיון לוואלה שבע היא מסבירה "קראתי וקראתי שוב את המכתב, זה לא מכתב שצריך לשלוח למשפחות החטופים שנכנסו לעזה חיים ונהרגו בעקבות פעילות צה"ל שם וחזרו בארונות."

עוד הוסיפה קטיה "אחרי שהם הבינו שכולם מדברים על זה ברשת, יצרו איתי קשר והסבירו שזאת הייתה בחירת מילים לא מוצלחת. אני כן רוצה לציין לטובה את ורדה פומרנץ שהיא בעצמה דיברה איתי והתנצלה, ניכר שזה הפריעה לה. אבל יחד עם זאת לאורך כל התקופה הרגשתי שנמנעים מלדבר איתי, כתבתי כמה וכמה פעמים לגל הירש ואנשי הממשלה ודרגים גבוהים ולא קיבלתי תשובות. אולי כי השאלות שלי קשות מדי."

כמו כן, הוסיפה קטיה לתאר את התחושות הקשות עבורה ועבור משפחתה בימים אלו, כשחטופים חיים שבים לזרועות משפחתם ואילו משפחות רבות עדיין נאבקות על השבת גופותיהם של יקיריהם שעדיין נותרו בשבי חמאס. "אלו ימים לא פשוטים בלשון המעטה. במקרה שלנו ספציפי ניק היה אמור לחזור בימים האלה הביתה ואני הייתי צריכה להיות בבית חולים לחבק אותו."

"מאז שהוא נחטף אמרו לי אין לך מה לדאוג, יש לו סיכויים גבוהים לחזור כי הוא חייל ויש להם אינטרס לשמור עליו, הוא צעיר, בריא ללא מחלות רקע, יש לו סיכויים גבוהים. ואני האמנתי, כי ידעתי שהוא יעשה הכל כדי לשרוד ולחזור. אז המקרה שלנו כואב כפליים כי הוא נהרג מאש כוחותינו ולא חזר עכשיו. אני באמת שמחה עבור כל משפחה שקיבלה עכשיו את היקר שלה הביתה, אבל זה כואב לדעת שהבן שלי לא, נורא כואב."

הימים האלה בהם מדינה שלמה נעה בין שמחה על שובם של חטופים חיים לבין עצב כבד על השבת חטופים חללים וכן ציון שנתיים לפרוץ המלחמה, הם ימים קשים, טריגר לכל מה שהתרחש באותה שבת וכך גם מתארת זאת קטיה "הימים האלה עבורי ועבור כל המשפחה הם כאילו חזרנו לימים של ההלוויה והשבעה. כי עכשיו זאת הוכחה שהינה הם כן חוזרים אומנם לא במצב הכי טוב, חלשים ורזים, אבל חוזרים וניק גם היה אמור לחזור."

במשך השנתיים האחרונות מספרת קטיה כי היא ומשפחתה ממעיטים להשתתף באירועים הומי אדם, שמצפים מהם להמשיך בחיים "קשה מאוד להעביר לאנשים את הכאב שלך את יכולה לנסות לספר לתאר ולהסביר אבל להבין אם לא חווים את זה, זה בלתי אפשרי. כשאני אומרת שהחיים מבחינתי נגמרו, כי זה לא באמת חיים, אף אחד לא באמת מבין אותי. אומרים לי ניק היה רוצה שתהיי שמחה, אבל אי אפשר באמת לשמוח."

"זה פוגש אותנו בכל מקום וזה יכול להפתיע ככה פתאום" מתארת קטיה סיטואציה שגרתית שברגע הפכה לקשה "היה לנו אירוע משפחתי אחרי המון זמן שלא יצאנו מהבית החלטו ללכת לכבד ומקסימום נחזור מהר אם נרגיש שזה יותר מדי. איך שאני נכנסת למקום אני ניגשת לברך את האמא, מרימה את הראש ורואה קצין שהודיע לי. הדבר הזה פוגש אותי בכל מקום וזה כואב, זה יכול להיות אפילו ברחוב ילד שצועק אמא וזה מכווץ וכואב כל כך."

בסיכום דבריה מבקשת קטיה להעביר מסר חד וברור "כשאני שומעת שהמחיר על החזרת החטופים יותר מדי גבוה, כי צריך לשחרר מחבלים, אני אומרת זה לא מחיר על החזרת החטופים. זה מחיר על הפקרות, על זה שהממשלה שלנו לא פעלה והצבא שלא היה מוכן ברגע שהיה צריך. על זה המחיר, לא על החטופים."