ד"ר אדם אבו טאהא (35) הוא רופא בתחילת דרכו, וגם כשסיים את לימודי הרפואה באוניברסיטת אובידיוס שבעיר קונסטנצה שברומניה, לא העלה על דעתו כי את ההשמה בסורוקה יעשה בזמן "חרבות ברזל" - אבל אנחנו מתכננים והגורל מהתל בנו. "באוקטובר 23' התחלתי את הסטאז' שלי בסורוקה וזה לא היה סטאז' רגיל שהכינו אותנו אליו כשלמדנו רפואה או כשלמדנו למבחני השמה בארץ. דיברו איתנו על בית חולים שיש בו הרבה אנשי צוות, הרבה חולים, הרבה חולים מבוגרים וחולים מכל העדות, אבל אף פעם לא הכינו אותנו לבית חולים שיהיה מוצף בחיילים".
"כשנכנסנו לבית החולים סורוקה כסטאז'רים, נחשפנו לחוויית לימודים יוצאת דופן וגם חוויה נפשית לא פשוטה", הוא משחזר. "בשש השנים שלמדתי ברומניה, וגם במהלך מבחני ההסמכה בבן גוריון בחודש אוגוסט 23', לא דמיינו שזה מה שמצפה לנו. היינו אמורים להתחיל את העבודה בדצמבר, אבל אז קיבלנו טלפון בגלל המלחמה שפרצה, ושאלו אם אנחנו יכולים להגיע לפני. כמובן לא היססנו, והיינו ראשונים להתייצב. זו לא הייתה תקופה קלה. עברו מאז שנתיים, אבל הכל עוד טרי".
הוא ממשיך: "באותם ימים, סורוקה היה מעין... לא רוצה להגיד בסיס צבאי אחד גדול, אבל מעין יחידת הצלה גדולה ששירתה את החיילים. כולם באו לפה. בהתחלה כולם, כולם, ממש ככה, וזה שיחות עם החיילים וזה בדיקות, והיו גם מקרים קשים של חיילים שנפטרו. גם רופאים נפגעו מהסיטואציה. זה לא היה דבר קל, לא היינו רגילים לכמות כזאת גדולה בתקופת זמן קצרה כל כך. זה לא אירוע ירי פעם ביומיים, זו חוויה הרבה פחות נעימה לרופאים. המצב הזה יכול לחשל אותך, אבל היו גם רופאים שסובלים מאז מפוסט טראומה. אני מכיר לפחות שניים שעבדו בחדר הלם וכיום מטופלים בעצמם. גם לרופא בכיר קשה לאבד חייל בידיים שלו. באותה הזדמנות אני חייב לציין את המסירות והמחויבות של האחיות, רבות מהן מהמגזר הערבי ועולות ממדינות ברית המועצות לשעבר. זה משהו שפשוט אי אפשר לתאר. שילוב של מקצועיות והקרבה ונחישות שלא רואים כמעט באף מקום עבודה. פשוט להצדיע להן".
מה ההתמחות שלך?
"רפואה כללית".
יש לך איזה כיוון שאתה חושב עליו בהמשך?
"כן, בטח, רפואה פסיכיאטרית".
אז היה לך בית ספר נהדר...
"כן, במהלך הסטאז' נחשפתי עוד יותר לרפואה הפסיכיאטרית. האמת שגם בלימודים זה סקרן אותי מאוד, אבל פגשתי במסגרת הסטאז' המון חיילים שהיו הלומי קרב, או חיילים אחרי מבצע כזה או אחר, והייתי מלווה אותם בתהליך השיקום שהם היו עוברים, ומשם הבנתי שבריאות הנפש היא לא פחות חשובה מהבריאות הפיזיולוגית של הגוף".
שרתת בצה"ל?
"אחרי סיום הלימודים בתיכון המקיף בעומר, עשיתי שנתיים של שירות לאומי - שנה אחת במד"א ושנייה בבית ספר שז"ר לחינוך מיוחד בבאר שבע".
ופתאום אתה מגיע לסורוקה, ומלא פצועים.
"זו לא הייתה מעטפת של סורוקה שהכרתי. זה מסוקים. זה גדודים. זה אלונקות. זה טיפול נמרץ, זה צעקות, זה מראות שהם לא כל כך קלים, אבל זה מגדיל לך את תחושת השליחות. נפלנו בתקופה שהיא לא כל כך אידיאלית לסטאז'רים. זה כמו לזרוק שחיין מתחיל למים בעומק של עשרה מטרים, אבל למדנו בדרך הכי קשה, אבל גם מועילה כשמסתכלים על זה לטווח הארוך".
אתה רופא מוסלמי, בזמן מלחמה בעזה ומטפל בחיילי צה"ל. איך התחושה?
"לא היו לי שום התלבטויות. אולי זה יפתיע אותך, אבל רבים מהחיילים הפצועים שהגיעו בהתחלה לסורוקה היו מהמגזר הבדואי, מוסלמים, וכמובן שכולם קיבלו את הטיפול המסור ביותר שאפשר. הקטע של מוסלמי-יהודי לא קיים בבית החולים. אתה צריך להבין שבסורוקה, רבים מאנשי הצוות הם מוסלמים, וגם רבים מהחיילים הפצועים היו מהגדס"ר (גדוד סיור) הבדואי. בסורוקה יש שיתוף פעולה פורה בצורה יוצאת דופן. אם אתה רוצה לראות דו-קיום, בסורוקה תמצא אותו - עולים מרוסיה, מאתיופיה, אשכנזים, מזרחיים, מוסלמים, הכל מכל. כולם ביחד מתחת לאלונקה".
אתה יכול לשתף אותנו במקרה מיוחד במהלך הסטאז'?
"היו רבים. כשעבדתי בטיפול נמרץ פנימי, הייתי כל בוקר הולך לקחת בדיקות דם לחיילים שהיו מחוסרי הכרה, כשאני מתייחס אליהם כאילו שהם אוטוטו מתעוררים. יום אחד, חייל שהייתי בודק לו מידי יום לחץ דם ומדדים אחרים, התעורר אחרי חודש שהיה מחוסר הכרה. כשהוא פגש אותי הוא אמר לי: 'אני זוכר את הקול שלך, הייתי שומע אותך כל בוקר שר לי שירים של הפועל תל אביב ומספר לי על זה שערן זהבי פורש ושבעונה הבאה יהיה דרבי ואני אחזור לראות את המשחקים".
האמנת שהוא שומע אותך?
"ידעתי שהוא שומע אותי. בהרבה מקרים 'מחוסרי הכרה' שומעים, אבל לא יכולים לדבר. מבחינתי, לכל אחד מגיע שיתייחסו אליו, ולא משנה אם הוא בהכרה או בחצי הכרה. המקרה הזה מאוד ריגש אותי, והוכיח לי משהו".
במהלך המלחמה עם איראן, פגע טיל בבית החולים...
"כשבית החולים נפגע אני כבר סיימתי את הסטאז' בסורוקה, אבל כאב לי מאוד לראות את המחלקה שנפגעה בצורה מאוד לא קלה. בימים הראשונים אחרי שזה קרה, עזרנו קצת לצוות הרפואי, אבל קצת קשה לנו עם מה שקורה עכשיו, שזה עדיין לא משתקם כמו שצריך. עברו כמה חודשים טובים, ואנחנו כמעט לא ראינו התקדמות".
איפה אתה עובד עכשיו?
"היום אני עצמאי. אני עושה ביקורי בית לחולים מכל רחבי הארץ, והשאיפה שלי להתקבל לרפואה הפסיכיאטרית, כדי להמשיך לשרת את הלומי הקרב. הם האנשים שהכי נגעו בי, כי זה לא אנשים שחלילה נפלו לסם בגיל צעיר, זה חיילים, כמוני וכמו כל בן אדם נורמטיבי כזה או אחר, שהיו בשיא הבריאות שלו ונקלעו למצב פיזי ונפשי נורא קשה, אין אנשים שנותנים לי את הדרייב להעמיד אותם על הרגליים עוד פעם כמוהם".
קצת להחליף את הכובע. איך אתה קשור להפועל באר שבע בכדורסל?
"אתה מדבר עכשיו על הקטע העסקי? בקטע הספורטיבי אני שם מגיל אפס. וגם אנחנו נותנים היום ספונסר לכל קבוצות המועדון. קבוצת נערים א' נקראת על שם אבי, עזיז, ומדי שנה מתקיים במועדון טורניר לזכרו".
זה בכלל עסק שהקים אבא.
"נכון, עד היום יש אצלי במשרד גביעים מאליפויות שונות של קבוצות מחלקת הנוער של הפועל באר שבע. היה אצלי לפני מספר שבועות מישהו מאוד בכיר. הוא ראה שם צלחות אליפות והתרגש מאוד. אבא היה 40 שנה נהג בבאר שבע, הוא הכיר את כולם וכולם הכירו אותו. עד היום, כשרוביק דנילוביץ' רואה אותי, הוא מספר לי שישב כשחקן בנערים ובנוער של הפועל באר שבע בדרך למשחקי החוץ מאחורי הכיסא של אבא, כדי שיוכל לתת לו ב'שושו' לשתות כוס קוקה קולה, כי המאמן לא הסכים"...
גם לאמא היה חלק בהצלחה...
"מדברים על אבא כל הזמן, שוכחים שאמא היא זאת שכל הזמן מאחורינו. האמא שלי, האישה הבדואית הראשונה בסוף שנות ה-70 תחילת שנות ה-80 שסיימה ספרות עברית באוניברסיטה בירושלים. משם העברית שלנו".