כבר 22 שנה ששולי הוא חבר קיבוץ ניר עוז ועובד כליצן רפואי בבית החולים סורוקה בבאר שבע. כמה חודשים לפני השביעי באוקטובר הוא עבר אירוע לבבי בעקבותיו נאלץ לעבור ניתוח לב פתוח שהצריך תקופה החלמה ממושכת. "כדי לשקם את עצמי מהטראומה, עברתי למשך כמה זמן להתגורר בתל אביב, להירגע ליד הים". במבט לאחור, התברר כי ההפוגה הזאת, הייתה מה שהצילה את חייו. "חמישים חברים ושכנים נרצחו, 5 גופות עדיין שם יחד עם ארבעה חטופים חיים. יחד עם שאר חברי הקיבוץ פונתי למלון באילת. משם הטיסו אותנו להלוויות של החברים. לפני שנה, עברנו למתחם הזמני בקרית גת".
גם התלמידות ששולי הולך ללמד בשנת הלימודים הקרובה, עברו טלטלה בשביעי באוקטובר "יש סף רגישות גבוה, כולם בסוג של פוסט טראומה. אנחנו חיים במדינה חזקה מבחינה צבאית, ולא דמיינו שדבר כזה יכול לקרות", הוא מוסיף "זה משאיר חותם אצל כל אחד, במיוחד בקרב הדור הצעיר. לפני חמש שנים, עשיתי סרט דוקומנטרי שזכה בפרס המקום הראשון בפסטיבל קרואטיה, על האובדן האישי של חבר שנפל במלחמת לבנון הראשונה, וכיצד אני מתמודד עם זה בעזרת ההומור והליצנות הרפואית".
אולפנת אמית אוריה שאף נפגעה מירי הטילים מאיראן ממוקמת מול בית החולים סורוקה, והתלמידות בה מתנדבות באופן קבוע במחלקת הילדים. מבחינתו, הרעיון ללמד באולפנה הוא כדי להכשיר ולתת ליותר תלמידות כלים להתנדבות ארוכת טווח. "יש כאן מסר חינוכי, של התנדבות בעזרת הומור, שזקוקים לו בכל מקום. הומור זה דרך חיים, הוא פותח לבבות ומעלה חיוך. המטרה היא להעניק כלים יום-יומיים לביטחון עצמי כשאתה יכול לעשות קסם, להצחיק אחרים ולהפוך להיות מרכז החבורה - כשאתה עושה משהו שאף אחר לא מבין איך עושים. בנוסף, נלמד לעשות סדנא של בלונים, כשמשום דבר יוצרים משהו שמחמם את הלב לאחרים".
ההחלטה להמשיך להצחיק וגם ללמד את הדור הבא לא הייתה פשוטה עבורו, לאור החברים שנרצחו, או עדיין נמצאים בשבי חמאס בעזה. "22 שנה גרתי בקיבוץ והכרתי את כולם", הוא מזכיר. "מאז השביעי באוקטובר, אני סופר את הימים. לשבת שם שעה אחת זה לא אנושי. גם מי שהיה שם חמישים יום והשתחרר בהתחלה, לא ישכח את זה לכל החיים. השכנים שלי, ההורים של שירי ביבס, נשרפו חיים בביתם - שני בתים לידי. זה מאוד קשה, השאיר אותי בחור גדול. הפקתי וביימתי את מסיבת בת המצווה של שירי ביבס הי"ד, בקיבוץ לפני שנים רבות. כך גם את של דוד קוניו שחטוף בעזה, ושל דולב יהוד הי"ד שנרצח".
"לפעמים צפים אצלי רגשות אשם, למה דווקא הם נרצחו ואני חי. שאלות של אמונה. איפה הייתה המדינה? איפה היה הצבא? זה כל הזמן רודף אותי", משתף שולי. "הכרתי את כולם. הייתי בהלוויות. מצד שני, יש לי מקצוע שהוא תחביב להביא צחוק לאנשים. אני מגיע, שוכח ומשכיח את כל הצרות ומשמח אותם". מבחינתו, להעביר הלאה את התחום, מהווה חלק מהריפוי. "בכל ילד וילדה יש אור גדול, הייתי פוגש את בנות האולפנה מתנדבות בכפר השיקומי 'עדי נגב', כשהייתי עובד שם. תמיד התרשמתי מהרצון לתת בלי גבולות. ההישרדות שלי, זה להצחיק אנשים. פתאום אני דומע והולך הצידה, אבל אז חוזר אל הצחוק שמרפא ומשכיח את הצרות".
נורית דוידי, מנהלת אולפנת אמית אוריה, ציינה: "שולי מחבר אותנו להומור בריא, אולפנתנו שוכנת מול חדר המיון הרבה כאב וצער נכנס למרחב המיון. שולי נמצא שם יום יום הופך פיות עצובים להיות שמחים. שמחים שהוא יעניק לנו כלים להוסיף טוב וצחוק קטן על פני הפצועים והחולים".