סרט חדש שצפוי לעלות בסוף החודש נובר עמוק בתופעה קשה שמוכרת מזה שנים רבות בנגב - והתגברה לאחר 7 באוקטובר - תופעת הכלבים המשוטטים. הקולנוען הצעיר מיכאל צבי מויזה, שיצר את הסרט, מספר על התופעה, על ההזדהות שפיתח עם הכלבים המשוטטים, ועל הסוד המשפחתי שהעז לגעת בו לראשונה בזכותם.
"שמעתי על החלטה של משרד החקלאות להרעיל כלבים שנכנסו מעזה לעוטף דרך הגבול הפרוץ, והתחלתי להתעניין בנושא", מספר מויזה, בוגר המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, על מה שהניע אותו לצאת למסע בעקבות הכלבים. "יצרתי קשר עם עמותות, ובסוף הגעתי לעמותת 'ערד לחי', שמתעסקת עם כלבים משוטטים באזור הנגב". לדבריו, כיום ישנם על פי ההערכות כ-30 אלף פרטים כאלה.
מויזה, תושב תל מונד שגר כיום בירושלים, החל להגיע בינואר לדרום, על מנת לתעד את להקות הכלבים ולשוחח עם מתנדבים. "דיברנו עם מאכיל בעמותה בשם אריק, כל יום יש להם עוד ועוד גורים שנולדים בשטחים ובפזורה הבדואית ונזרקים בנקודות ההאכלה. בפזורה אין מערכת מסודרת של איסוף זבל, אז הכלבים אוכלים את הזבל, מתרבים בטירוף, ויכולים להוות סכנה לילדים ולצאן. לפעמים הם צדים, גם חיות כמו יעלים ואיילים, כי הם פשוט מורעבים".
הפתרונות הקיימים היום, מסביר היוצר, הם שניים - אימוץ או הרדמה, ולכל אחד מהם חסרונות משלו. "קשה לאמץ אותם כי אין הרבה רצון לאמץ", הוא אומר. "הרבה קונים כלבים במדינה, וזה חבל. לא מאמצים את הכלבים הגדולים, ולכן עושים להם המתה". עם זאת, הוא אומר, גם הפתרון של הרדמה אינו מועיל. "הם באים יום אחד ומחסלים 40 כלבים, ממש ברובה, וזה לא עוזר - תוך שבוע יש שוב 40 גורים. עושים חיסול, נניח באזור שהמדינה רוצה לשמר, אבל זה לא עוזר בשום דבר".
מויזה קורא לגשת לפתרון שלישי - עיקור של הנקבות, שיכולות להעמיד עשרות גורים. "מה שצריך לעשות זה ללכוד את הכלבות עם חץ הרדמה, לעקר אותן ולשחרר אותן. זה עולה כסף, אבל אין פתרון אחר. עמותת 'ערד לחי' עושה את זה על חשבונה, על חשבון תרומות - לוקחים מרדים כלבים, מעקרים את הנקבה ומחזירים לשטח".
באחת מנסיעותיו של מויזה לדרום, הוא אימץ בעצמו גור בשם קופר, נקודה בה הסרט משנה כיוון, מהציבורי - לפרטי. דרך צילומים דוקומנטריים מעזה, מפגשים עם מתנדבים ושיחות חושפניות עם אביו, הוא מפתח הזדהות עם הכלבים המשוטטים ומתמודד עם טראומות ילדות שצפות.
"בכל פעם נסעתי לדרום עם אבא שלי", הוא מספר, "שנינו מאוד אוהבים בעלי חיים, וגם את הכלבה המשפחתית שלנו אבא שלי הציל מילדים שהתעללו בה. תוך כדי ההסתובבות הזו בין הכלבים, גם בשעות הלילה כשהם יוצאים לחפש אוכל, התחלתי להרהר בדברים ולהתקרב יותר לאבא שלי, לדבר על דברים שהם יותר אישיים, שקרו לנו בעבר בבית. סיפור משפחתי מורכב, תקיפה מינית במשפחה - לא על ידי אבא שלי כמובן - שזה משהו שלא עיבדנו מעולם".
"לראות את כמויות הכלבים והגורים, חלקם במצב קשה, ובהתעללות והזנחה, זה מאוד משרת את הסיפור המשפחתי שאני מעביר בסרט", ממשיך מויזה, "ואת הרצון שאבא שלי יגן עליי, כמו שהכלבים צריכים את ההגנה של בני אדם. הם גם מאוד מפחדים מבני אדם, מן הקבלה שראיתי בין הסיפור שלי לזה של הכלבים. ותוך כדי, המלחמה מהדהדת כל הזמן, במדינה ובסרט, ורואים את זה דרך הכלבים".
הסרט מתחיל מהכלבים שנכנסו, ומהדחיפות של המדינה להרעיל אותם כשגם ככה יש כל כך הרבה כלבים משוטטים. והוא עוסק גם במצב בעזה, שיש כל כך הרבה כלבים משוטטים ואין זק"א, אז כלבים גם אוכלים גופות. הכל התחבר למין סרט שהוא אישי וגם מאוד מספר את הסיפור של הסביבה שאנחנו חיים בה".
הסרט יוקרן לראשונה בתערוכות הבוגרים בבצלאל, שייפתחו לקהל הרחב ב-30 ביולי בקמפוס בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים.