חביבה מן, אחותה של הפראמדיקית עמית מן ז"ל מנתיבות שנרצחה במרפאה בקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר, הקדישה לה היום (שלישי) פוסט בפייסבוק ובו כתבה - על רקע מבצע "עם כלביא" - כי "ישראל שלך, שהיתה פעם גם שלי, קצת חוזרת לעצמה".
"יש לי מיליון דברים לספר לך, המון פערים להשלים, חדשות מרגעים שכבר לא היית חלק מהם. אבל עזבי רגע הכל, כי הדבר הכי חשוב שאני רוצה לספר לך עכשיו זה שיש לנו צבא", כתבה מן לאחותה המנוחה. "לא סתם צבא - אלא כזה שמתפקד, שיוזם, שבולם, שמפתיע, שמתעתע באויב. כזה ששומר ומגן. כזה של 67', של אין לנו ארץ ארץ, של המוח היהודי ואור לגויים, של על חומותייך הפקדתי שומרים, של לעולם לא עוד ובתחבולות תעשה לך… צבא אמיץ וחזק ומתקדם וחכם".
ברשומה שפרסמה חזרה מן לאותה שבת ארורה. "זוכרת, אהובה שלי, שהבטחתי לך שאת יוצאת מזה?
היה לי ברור שממש בעוד רגע מגיעים אלייך. כי ידעתי שיש לנו צבא חזק ומודיעין איכותי וטכנולוגיות מתקדמות. הרי הם יודעים איפה את, הם מודעים למצב ומבינים מה קורה, הם בוודאות בדרך אלייך והם יצילו ויושיעו ויחלצו ויביסו ויכו וינקמו. אנחנו עם כלביא, נכון? לא עם כחתלתול חלש ומפוחד. אבל הם לא הגיעו אלייך בזמן. וכבר 20 חודשים שכואב לי להישיר מבט אל הדגל כי הכחול לבן שלו עושה לי שחור, ו'התקווה' גורמת לי ייאוש, ואני לא מסוגלת לצפות בטקס המשואות - שציפיתי לו פעם כל השנה. איבדתי אמון בכל מוסד של הנהגה וביטחון במדינה. אני, שהייתי הקצינה הכי מורעלת בצבא, שהציונות זרמה לי בעורקים, שמגן דוד עשה לי גאווה. הכל התפרק ברגע אחד, כמו מגדל קלפים, כשלא הגיעו אלייך. אליכם".
"עברתם שעות ארוכות של פחד וחוסר אונים וסבל ואימה, ואני כל הזמן חושבת על הרגעים האחרונים שלך. כשנאלצת לראות את חברייך נרצחים, והמחבלים עמדו מעלייך עם רובה מכוון אלייך, האם ברגעים האחרונים האלה סיימת את חייך במחשבה שזהו, אין עוד צבא, הוכנעה המדינה, הובסנו וחוסלנו?".
בהמשך הפוסט מתייחסת מן להישגים הצבאיים של ישראל מאז אותה שבת - ששיאם בפעילות באיראן. "הורג אותי שלא זכית לראות את העוצמה והגדולה, את הביפרים שהתפוצצו במרחקים, את החיסולים הממוקדים והמדויקים של כל אותם שטנים, את הקימה מעפר, את המכה הניצחת באיראן, איך מחסלים רמטכ"לים של צבאות אויב בזה אחר זה, איך מעצמות נופלות. לא ראית. אז אני חייבת שתדעי שנכון לעכשיו ישראל שלך, שהייתה פעם גם שלי, קצת חוזרת לעצמה. וייקח עוד זמן רב עד שאבטח בה שוב, ומי יודע אם אי פעם אסלח לה ובוודאי שלא אשכח לה - אבל היא קצת נראית ישראל שוב".