כשנכנסים לבסיס חיל האוויר בחצרים, קצת אחרי השער, מגיעים לשיכון - אזור מגורים של משפחות אנשי ונשות הקבע. המגורים במקום מאפשרים להם להישאר קרובים למשפחות בלי לוותר על זמינות מלאה לתפקיד בצבא, גם ברגעים בלתי צפויים. ילדי הבסיס מבלים את רוב זמנם בהתרוצצות במגרש הכדורסל שבלב השיכון - שגרת ילדות יומיומית שמתקיימת בצלו של אחד מהבסיסים הביטחוניים החשובים במדינה.
איך זה שונה מלגור בכל מקום אחר?
"האווירה יותר כיפית", משתף ל', תלמיד כיתה ג'. "אתה יכול מאוד בקלות להיפגש עם ילדים. בבאר שבע עד שאתה הולך לחבר ברגל, אתה מתחיל להתעלף. פה כולנו שכנים. אנחנו נפגשים כל יום". "יש פה חדר כושר, גנים, אולם ספורט - והכל מאוד קרוב, מרחק של צעדים בודדים", משתף ד', תלמיד כיתה ה'. "הכל פה יותר קטן מקיבוץ. יש פה גם שק"ם, שזה כמו סופר אבל יותר זול. אם בעיר גלידה עולה 10 שקלים, כאן היא תעלה 5".
בנוסף לגלידות המוזלות, מציינים הילדים את הביטחון כיתרון משמעותי לחיים בשיכון. "מאוד מורגש שאנחנו חיים בבסיס צבאי", אומרים האחים ר' ו-א', בני 11 ו-12. "אנחנו רואים כל הזמן חיילים, שומעים את רעש המטוסים, נשמעות פה מדי פעם אזעקות של הזנקות. זה כבר לא מלחיץ אותנו לשמוע את זה, אנחנו רגילים. זה אפילו קצת אקשן". לדבריהם, "לא צריך לפחד כשיוצאים החוצה, יש פה תמיד חיילים ששומרים, אין צורך לחשוש שיכנס גנב או מחבל. אפשר להרגיש כאן בטוחים".
אולם הילדים של בסיס חצרים מפוכחים, ומודעים היטב גם לחסרונות במגורים בבסיס צבאי. כך, ב-7 באוקטובר, פונו המשפחות מהשיכון למלונות בירושלים, והילדים נאלצו להיפרד למשך כחצי שנה מהוריהם שנשארו מאחור, בבסיס. "הכי התגעגענו לאבא", מספר א', תלמיד כיתה א', "התגעגענו למגרש כדורגל שבשיכון ולכלב שלנו שלג, שהוא מאוד זקן ונשאר עם אבא בבסיס כל הזמן שהיינו מפונים".
סוגיה נוספת שעולה היא המעברים התכופים. "חלק מהעניין בלגור בבסיסים, זה שלרוב יש מעברים כל כמה שנים, בהתאם לצורך של התפקיד", משתף א' בן ה-12. "אנחנו תמיד גרנו בבסיסים, ובחצרים אנחנו כמעט חמש שנים. אני לא רוצה לעבור דירה השנה. התחלתי פה כיתה א' ואני רוצה לסיים פה את היסודי. זה מעצבן לעבור כל פעם, אחרי שכבר מתרגלים".
חלק מהעניין של מגורים בבסיס הוא לאפשר להורים להתייצב במהירות, לא משנה מה הם עושים באותה העת. לכל אחד מהילדים התרחיש נשמע מוכר. "כשהייתה הפסקת אש, התקשרו לאבא שלי בשבת", מספר ד' בן ה-11, "אנחנו שומרי שבת, והוא היה חייב לענות. ואז הוא פשוט נסע לעבוד". י' בן ה-9 מוסיף כי "ביום שישי, אני חושב שזה היה כשנסראללה מת, פתחנו שולחן, רצינו לשבת לארוחת שישי - ופתאום הקפיצו את אבא לעבודה". גם האחים ר' ו-א' מזדהים עם התרחיש: "עשינו תאונה ב-6 באוקטובר. אמא שלנו הייתה בחודש שמיני, אבא היה באמסטרדם. היינו בבית החולים עד השעה 5 לפנות בוקר, חזרנו הביתה שנייה לפני שהכול התחיל. אמא ילדה, ושבוע אחרי שחזרנו מהפינוי, ישבנו כולם ביחד בשבת ופתאום קראו לאבא לעבודה. זה היה לדעתי המבצע שבו שוחררו שלושה חטופים, ביניהם נועה ארגמני".
יש משהו שהייתם רוצים לומר להורים שלכם ולא בהכרח יוצא לכם ביום יום?
י': "שאני גאה בו מאוד על זה שהוא מפקד ועל כל מה שהוא עושה בשביל המדינה, ותודה שהוא שומר עלינו".
ר' ו-א': "אנחנו גאים בהם, אבל גם יש לזה חסרונות - כי אנחנו בקושי רואים אותם, וזה המחיר שאנחנו משלמים".
אתם רואים את עצמכם עובדים בצבא בעתיד כמו ההורים?
י': "אני רוצה להיות חייל רק בגיל 18 עד גיל 21, ואז לחיות חיים רגילים. להיות שחקן כדורגל. אני הכי רוצה לשחק במכבי תל אביב".
א': "לא הייתי רוצה לעבוד בצבא, זה מאוד מסוכן ויכולים לקרות שם דברים מפחידים. עדיף משהו יותר רגוע".
ל': "כן ולא - מצד אחד זה חשוב לעזור לישראלים, מצד שני אני רוצה להיות שחקן כדורגל".
ר' ו-א': "היינו רוצים גם בעתיד לעבוד בצבא ולגור בבסיס. אנחנו רוצים שהילדים שלנו יגדלו כמו שאנחנו גדלנו. יש חסרונות בזה שהם לא יפגשו אותנו הרבה, אבל היתרון זה שהם לא צריכים לפחד, ויגדלו מוקפים חברים".