משפחת הנרצחים בזיקים בביקורת חריפה על התחקיר הצבאי: "לא נתפס איך אפשר להפקיר כך אנשים"

בתחילת השבוע פרסם צה"ל לציבור את תחקיר הטבח בחוף זיקים בבוקרו של 7 באוקטובר, בו נרצחו 17 אזרחים וחייל אחד נהרג. בני המשפחות, שכבר קיבלו את המסמך לפני שבועיים, עדיין מתקשים לקבלו, ומותחים ביקורת חריפה עליו ועל תפקוד הצבא באירוע.

"אתה רואה את זה והגוף שלך רותח", אומר רון אוזן, בנו של אריה אוזן ז"ל ואחיו של אלי (אליקו) אוזן ז"ל ממושב גילת, שנרצחו כשבאו לדוג במקום באותו בוקר ארור. "הפדיחות שהיו שם היו אינסופיות, אין מילה שיכולה לתאר את גודל הדבר הזה. זו כבר לא אכזבה, זאת כבר מילה הרבה יותר גדולה מזה. משפחה שנפגעה שוב ושוב ושוב, ולא מפסיקים לשחק בפצע הפתוח הזה".

אוזן טוען בפה מלא - התחקיר מסתיר מידע רב מבני המשפחות. "לא נתנו לנו לראות הקלטות של החוף מההתחלה ועד הסוף, רק כל מיני מקטעים של סרטים שמראים לך, ואומרים לך 'פה קרה ככה, ופה קרה ככה'. זה כבר מרגיש שיש פה איזושהי הסתרה. שלא לדבר על כל העניין שכל מי שנהרג בחוף זיקים - הטלפונים שלו נבדקו וחומרים נמחקו".

איך אתם יודעים?

"מידע שקיבלתי מחלק מהגורמים. יש קבוצת וואטסאפ שמשפחות הנרצחים הקימו עוד בהתחלה, כשכולם היו נעדרים. אמא של אור תעסה טוענת שאפילו השיחות האחרונות של הבן שלה נמחקו מהטלפון, שלא לדבר על צילומים שהיא אומרת שהיו ונעלמו. בטלפון של אבא שלי בטוח נגעו, ושמעתי את זה גם מאבא של שחף קריאף. אנחנו קיבלנו את הגופות תוך שבועיים, ואת הטלפונים משהו כמו חודש וחצי-חודשיים אחרי המקרה. לא יודע למה, מה לקחו משם, מה מחקו משם. זה חלק מהדברים שהם עדיין בסימני שאלה גדולים".

גם כלפי הליך קבלת הגופות עצמו מציג אוזן טענות. "המדינה הקימה מוקד לדווח על נעדרים ונפגעים, והתקשרנו לכל מוקד אפשרי, שלא לדבר על משטרה ומד"א, והגענו לכל מיני אנשי צבא ובכירים כי לא מצאנו את הגופות. הפעלנו מאמצים ולחצים על זק"א, והם הפעילו לחצים על הצבא, ורק אחרי 11 יום הם קיבלו אישור להיכנס לחוף זיקים - ואז מצאו את הגופות במיגונית ועוד כמה גופות על החוף. קיבלנו אותן רק אחרי 13 יום, בצורה שאני לא מאחל לשונאים הכי גדולים שלי לראות או להריח את היקרים ביותר שלהם".

חלק ניכר מהכעס של רון מופנה כלפי החיילים, שנמצא בתחקיר כי היו רבים מהמחבלים, אך לא פעלו מספיק בנחישות כדי לחצוץ בינם לבין האזרחים. "לראות את ההתנהלות של החיילים מול המחבלים זה ביזיון. עד שהם בורחים זה עניין של 5-6 דקות, לא יותר מזה. אתה רואה את זה והגוף שלך רותח. חמישה מחבלים מול שבעה חיילים, שבסוף לא רק שהם ברחו - הם גם השאירו להם את הסוואנה מונעת, עם דלתות פתוחות, שגם עזרה להם להגיע לקיבוץ זיקים. אני בטוח שזה גם מה שהרגיע את הקיבוצניקים, שמגיעה אליהם סוואנה שהם מכירים כל כך טוב, רק שפתאום יוצאים ממנה מחבלים. זה הזייה. איפה החיילים האלה? נשפטו? עשו איתם איזשהו תהליך? מישהו הבין מה קרה? למה קרה? התשובה שנתנו לנו זה ש'מסיבה לא ברורה, הצוות החליט לדלג אחורה'. זו התשובה שהייתה להם".

"בסוף אני חושב שאנחנו המקום היחיד מכל מי שנפגע ב-7 באוקטובר, שהצבא אומר - היו פה מספיק כוחות, שלא תפקדו כמו שצריך בשטח. אנשים עדיין לא מבינים את גודל הכישלון שהיה שם, זה המקום היחיד שיכול היה לצאת בצורה כמעט נקייה לגמרי. ולראות את זה מזעזע אותך, כי אתה יודע ששנייה לפני, החיילים האלה עמדו במיגונית ובכניסה לשירותים, והם ראו שיש אזרחים. זה לא נתפס איך אפשר להפקיר בצורה כזאת אנשים".

אוזן אומר כי להערכתו, נוכחותם של החיילים בחוף היא מה שגרם לאזרחים להחליט שלא לברוח מהמקום עם הגעת המחבלים, ובסופו של דבר להירצח באכזריות. "הניצולים מספרים שראו את הסירה הראשונה של המחבלים, ואני לא מבין - למה לא לקחתם את הדברים שלכם, עליתם לאוטו וברחתם? היה מספיק זמן לעשות את זה. ראיתי בסרטונים את אבא שלי ואחי עם כל הציוד עליהם, זאת אומרת שהם תכננו לצאת. בתחושה שלי, החיילים ביקשו מהם להסתגר ואמרו 'חכו, יש פה משהו'. כנראה הייתה תחושה ש'אתם תיכנסו למיגונית ויהיה בסדר'. אין סוף כשלים".

אז התחקיר הזה, שהיה אמור לנחם ולתת נחת למשפחות...

"לי הוא לא נתן נחת, הוא רק הכניס אותי להרבה יותר פלונטרים עם עצמי. למה הם לא ברחו? האם החיילים יצרו איתם קשר ואמרו להם לא לברוח ולהישאר במיגונית? מישהו שפט את החיילים האלה? מישהו הבין למה הם התנהגו בצורה הזאת? בסוף זה לוחמים של גולני, תופסים את הקו הזה חודשיים וחצי, כולם כבר רובאי 07 אחרי הכשרות. שלושה רבש"צים של קיבוץ זיקים יכולים לעשות מה ששבעה לוחמים של גולני לא יכולים לעשות?".

רגשות אשמה קשים מלווים את רון מאז אותו יום. "אני הייתי אמור להיות שם איתם. כל החיים זה היה בילוי משותף של שלושתנו, זה היה זמן האיכות שלנו - ביום שבת בבוקר לוקחים שולחן קטן, קצת אוכל. בסוף לתפוס דגים זה היה הבונוס, המהות הייתה לשבת מול הים כמה שעות, לדבר. אי אפשר להסביר את הדבר הזה".

"הייתי מיום רביעי עד יום שישי בקמפינג, ובשישי בערב ישבנו אני ואחי הגדול (אלי ז"ל, ע"א) ודיברנו לאן נלך. אמרתי לו 'שבוע שעבר הייתי בניצנים והיה חלש, אבל לפני שבועיים הייתי בזיקים והיה לי אחלה', אז הוא אמר 'יאללה נוסעים לזיקים'. כיוונו שעון לחמש בבוקר, אבל לא שמעתי את השעון אלא רק את האוטו מניע, כשהם כבר נסעו לחוף, וככה זה נגמר. זה משהו שאתה לא יכול לשחרר מהראש שלך בשום צורה - אתה שלחת אותם לשם. מספיק שהיית אומר 'סע לניצנים, עזוב, למה זיקים'. אני יכול להגיד שאם הייתי מגיע איתם לחוף, סביר להניח שהם לא היו עומדים איפה שהם עמדו, אלא לכיוון אשקלון, כי אני העדפתי תמיד שם. אבל ההליכה לשם היא שניים וחצי קילומטר, והם פחות אהבו ללכת. אם אני הייתי נמצא, הם היו באים איתי, אבל בגלל שלא התעוררתי, הם היו מאוד קרוב לסוכת מציל. יש לי סרטונים של אנשים שהיו שם, לכיוון אשקלון, שבאמת ניצלו. בסוף, המחשבה היא שהייתי יכול להיות שם והכל היה אחרת".