בשבוע שעבר, ביום הזיכרון לשואה והגבורה, הלכה לעולמה נחמה גרוסמן, תושבת ערד וניצולת השואה המבוגרת ביותר בישראל, כשהיא קרובה לגיל 110. "זה שכולנו כאן - זה רק היא", אומרת נכדתה. "אם היא לא הייתה מצליחה לברוח, לא היינו כאן".
גרוסמן נמלטה מהעיר סלוצק שבבלרוס עם בנה הגדול. "ביער הם פגשו שני חיילים רוסים", מספר בנה ולדימיר שווץ בשיחה עם וואלה שבע. "הם הזהירו אותם לא לחזור לכיוון שממנו הם רצו, אלא להמשיך ללכת, כי הגרמנים יהרגו אותם ראשונים, ושהם יורים ביהודים לפני כולם. אמא תמיד קראה לחיילים האלה 'מלאכים'. אני נקראתי ולדימיר על שם הבן שהיה לאבי ונרצח, ואמא שלי גם איבדה את בעלה הראשון במלחמה. מהרגע שהיא הגיעה ארצה ועד הרגע האחרון היא גרה איתי - בערד".
בתו של ולדימיר, לובה, מספרת שאת דור הנכדים סבתה פחות חשפה לסיפורי הזוועה מהמלחמה. "היא רצתה לחסוך את הכאב הזה מאיתנו, זה גם היה מאוד מציף אותה. היא תמיד הייתה אומרת לי שמשמעות השם שלי ברוסית הוא אהבה, ושאני צריכה לשמוע על אהבה, לא על כאב ועל מלחמות".
עד כמה המלחמה נכחה בחיים שלה?
"היא הייתה מספרת על אחד הבנים שלה, שכל הזמן היה מבקש ממנה לאכול ולא היה לה מאיפה לתת לו, ושגם אחרי שנגמרה המלחמה והם עלו ארצה, הוא עדיין היה מבקש כל הזמן מתוק, בלי סוף. היא הבינה שזה נובע מהחוסר שהוא חווה במלחמה. היה לה גם חשוב מאוד ללכד אותנו, שתמיד נהיה ביחד, שנשמור אחד על השני, ולמרות שאנחנו משפחה גדולה - שפזורה בכמה ערים בארץ, וחלק אפילו בארה"ב - אנחנו מאוד שומרים על קשר, מתקשרים ומתעניינים, וזה רק בזכותה. זה שכולנו כאן - זה רק היא. אם היא לא הייתה מצליחה לברוח, לא היינו כאן".
למרות כל הכאב שנחמה ז"ל נשאה עמה, אחד הדברים שנכדתה זוכרת ממנה יותר מכל הוא אהבתה העזה לחיים. "גם בגיל 100 היה לה חשוב 'להיות אישה' ולהיראות טוב - איזה בושם היא תשים, איזה לק יהיה לה על הציפורניים, שהתספורת שלה תהיה תמיד מסודרת. כל החברות שלי היו מביאות לה בשמים לבחור, ואומרות לי 'לובה, אנחנו צריכים ללמוד ממנה איך להתייחס לחיים'. היא לימדה את כולם שצריך לאהוב לחיות. היא מאוד אהבה לטייל ולנסוע, וגם כששברה בגיל 106 עצם ונאלצה לעבור פיזיותרפיה - היא הצליחה לחזור ללכת, בזמן שרבים אחרים לא מצליחים. אמנם עם הליכון, אבל עד הרגע האחרון היא הלכה".