פרויקט "זיכרון בסלון" הפך בשנים האחרונות לאחד המפעלים החשובים ביותר בשימור זיכרון השואה. אף שסיפורי הזוועות מתקופת השואה אינם קלים לאיש - תיאורים קשים של מעשי רצח, הרעבה וחניקה - בבית פישמן בבאר שבע, בו מתגוררים צעירים על הרצף האוטיסטי, לא ברחו מהאתגר, וקיימו מפגש שריגש את כל המעורבים.
לבית פישמן, שנמצא בשכונת רמות בעיר, הגיעה ביום שלישי תושבת העיר דובית ילוביצקי, שסיפרה את סיפורו של אביה יעקב קטובסקי ז"ל, שורד שואה מפולין. קטובסקי לחם בצבא הפולני נגד הגרמנים, נפל בשבי וחזר לביתו בעיירה סקולסק, בין לודג' לפוזנן. אז גורשה המשפחה עם בני העיירה ליוזפוב, עיירה ממזרח לוורשה, מרחק של יותר מ-200 קילומטרים משם. כשאבי המשפחה הבין מה עומד לקרות, הוא הורה לילדיו להתפצל ולברוח, בתקווה שלפחות חלקם יצליחו לשרוד. יעקב הצליח לברוח בזמן, והצטרף לפרטיזנים.
"אני לא יכולה להגיד לך שלא חששנו בכלל מהמפגש", אומרת פועה דומני, מנתחת ההתנהגות של בית פישמן. "באותו יום הייתה בי התרגשות ביחד עם איזשהו חשש מה אם פתאום משהו ישתבש, אבל אני ממש מאמינה בחבר'ה שלנו, וזה הוכיח את עצמו מאוד. היה מפגש ממש מוצלח". לתחושה שותפה גם אשת העדות, שמספרת כי זו הפעם הראשונה בה סיפרה את סיפורו של אביה לנערים על הרצף האוטיסטי. "הופתעתי לטובה. שאלתי שאלות והם ענו, והופתעתי מהתשובות היפות. שנית, חשבנו שהם יחזיקו בקשב חצי שעה גג, ובסוף זה היה שעה וחצי".
דומני מספרת שאת תהליך ההכנה למפגש החלו הילדים והנערים - בגילאי 8 עד 21 - כבר לפני כשבועיים. "אמרנו להם מפסח שזה יקרה, ואחרי זה בימים לקראת דאגנו שהמדריכים יזכירו שביום שלישי הם מארחים 'זיכרון בסלון'. ביום שלישי קיימנו שיח על מה זה אומר, על ההתנהגות המצופה, וכבר בשיח הזה הם העבירו מסרים אחד לשני שחשוב שזה יהיה מכבד, שזו זכות בשבילנו לארח, שאף אחד לא יצחקק, הם ביניהם דיברו על זה".
הכנה נוספת קיימו אנשי הצוות של בית פישמן עם אשת העדות עצמה. "קבענו פגישה מקדימה בשביל שגם נכיר לה את הבית ונספר לה קצת על הילדים שלנו, וגם שאנחנו נשמע את הסיפור ונכוון אותה - שלא יהיו תיאוריים פלסטיים מדי, שלא יתמקד ברוע ורצח ומוות, אלא יותר בחוסן וגבורה והתמודדות, מסרים וערכים שאנחנו רוצים להכניס", מסבירה דומני. "הם נערים ונערות, שגם ככה אני חושבת שלא אמורים להיחשף לתיאורים הגרפיים - צריך לתת להם את זה מותאם לגילם ולרמת הבשלות שלהם. אז כשיש לך בני נוער שהם על הרצף האוטיסטי, שזה אומר הרבה פעמים שהמנטליות שלהם היא קצת אחורה מהגיל הכרונולוגי, אז ודאי וודאי שאתה צריך לעשות את ההתאמה הזאת". בנוסף, כפי שסיפרה דובית, חששו בבית פישמן שהמפגש יתארך, מחשש שהצעירים יאבדו את הקשב. "יש קטעים בסיפור שהחלטנו לצמצם, כי גם רמת הקשב שלהם - שוב, גם כמו בני נוער עם התפתחות תקינה ועוד יותר עם אוטיזם - היא מוגבלת".
ואיך עבר מבחינתם המפגש?
"אחד הנערים אמר שהוא מרגיש שהוא אולי לא יוכל לעמוד בזה - שהוא גם ככה עם טראומות ופחדים ושהוא מעדיף שלא. שיבחנו אותו על זה, והוא עבר בזמן העדות לאחד הבתים האחרים שלנו. אמרנו לו כל הכבוד שהוא ידע להגיד, שאנחנו לא כועסים על זה, ושזה נהדר שהוא ידע לבטא ולבקש. לאלה שנשארו אמרנו שאם הם מרגישים שקשה, זה בסדר ולגיטימי ללכת רגע לחדר - לא צריך לבקש רשות, פשוט ללכת לחדר, להירגע, ואם מרגישים שרוצים לחזור - לחזור. אחד הדיירים הרגיש באיזושהי נקודה שקשה לו, הלך לחדר, עבד עם עצמו וחזר בשקט. גם אותו שיבחנו המון, זה מה שרצינו וזה מעולה".