הדבר הראשון שבלט לעין כשנכנסתי אתמול (רביעי) לאולם הפיס בדימונה היה הצבעים. עשרות רבות של בני אדם, אולי אפילו מאות בודדות, בבגדים אפריקאיים מרובי דוגמאות, מרקמים וצבעים. חברי קהילת העבריים התכנסו על מנת לחגוג את הניצחון הגדול במאבק שניהלו במשך עשרות שנים, על הסדרת מעמדם החוקי במדינת ישראל.
קהילת העבריים נוסדה בשיקגו על ידי בן קרטר, נוצרי-בפטיסטי ששינה את שמו לבן-עמי בן-ישראל עם הגעתו לארץ ב-1969. לאורך השנים נע היחס של הממסד הישראלי כלפי חברי הקהילה בין קירוב להדרה, אולם אהבת ישראל והאמונה שלהם בדת - שילוב של אמונות מהיהדות ומהנצרות, מבלי להזדהות כיהודים - נותרו בעינן. בני הקהילה נטעו שורשים, ילדים נולדו, והם הפכו להיות חלק מהמארג הישראלי המגוון.
כשנכנסתי לאולם, בהזמנתו של דובר הקהילה אשריאל מור, יכולתי לחוש בחשדנות מסוימת. במבטים בלבד אישרו עמו הנוכחים את הצטרפותי לאירוע הקהילתי-אישי, והתיישבתי ליד אישה מבוגרת בשמלה לבנה עם עיטורים שחורים וצמידי כסף גדולים לידיה. גבר רם קומה בבגד לבן, עם כיפה לבנה גדולה לראשו, הוביל את הטקס. זה אחרי זה הוא הזמין חברי קהילה, שמסרו לקהל את עדותם - חוויותיהם ותחושותיהם מהחיים ללא מעמד, הציפייה לשינוי, וההתרגשות עם קבלת הבשורה ממשרד הפנים.
האדם הראשון אותו זימן מנחה הערב עם הגעתי היה דובר הקהילה מור. הוא דמות מוכרת, בטח שבקהילה אבל גם ציבורית, ועדיין נדהמתי לגלות כמה מרכזי הוא היה במאבק. דוברים הם לעתים קרובות שכירים, שמטרתם לייצג לקוח באשר הוא - חברה, ארגון או אדם. אולם מור, כבן הקהילה, הוא בשר מבשרה, ומאבקה - מאבקו. כמעט כל מי שעלה לנאום באירוע התייחס גם אליו, והגדילה לעשות אחת מחברות הקהילה שסיפרה כיצד לאורך השנים דאג להתקשר לכל מי שיצא מדיון משפטי או מפגישה מתסכלת ברשות האוכלוסין, ותמיד שאל לשלומם של הילדים שנאלצו להתמודד עם הביורוקרטיות המתישות.
בכלל, מוטיב הקהילה חזר על עצמו לאורך כל הערב - הצלחנו רק כי היינו יחד, ורסיה שהוכיחה את עצמה ל"יחד ננצח". אך לצד מוטיב הקהילה, חזר על עצמו ביתר שאת גם המוטיב הדתי: כל מי שעלו לנאום התקבלו בקריאות "יה חי" ו"הללויה", חלקם גם קראו את הקריאות ונענו על ידי הקהל, עברית במבטא אמריקאי כבד התערבבה בשטף דיבור באנגלית, ואחד ה"אחים", כפי שהם קוראים זה לזה, לבוש בבגד כחול כהה שעליו נרקם "יה חי" וכיפה כחולה כהה לראשו - אף פתח את דבריו בברכות בעברית: "חג שמח, שנה טובה, מועדים לשמחה". יום חג אמיתי בדימונה.
אחד מבני הקהילה סיפר על החיים בלי הכרה. על הצורך לנחם את הילדים חסרי המעמד, שסיימו תיכון ונאלצו לצפות בחבריהם טסים לטייל בעולם בזמן שהם עצמם לא יכולים לעשות זאת. בהמשך, צעיר בן 22 מספר כמה קינא במשפחות שקיבלו את הבשורה לפני שבועיים, וכמה חיכה שהיא תגיע גם אליו. "לא יכולתי להפסיד, לוותר", אמר, "תודה לכל הקדושים. הללויה הללויה הללויה". אחת האחיות סיפרה כי חיכתה להכרה 27 שנים. "אני מאמינה בלהכיר באנשים. כשאנשים עובדים בשביל זה, צריך להכיר בהם", אמרה. לא רק על עצמה היא נלחמה, סיפרה, אלא גם על מנת להשאיר "שמונה ילדים עם מוטיבציה והשראה".
בהמשך הערב עלה אחד מחברי הקהילה על מנת לשיר, ואולם הספורט הקטן הפך להיות מסיבת גוספל אחת גדולה. זקנים כצעירים קמו מכיסאותיהם ורקדו לצלילי שירו I'm from Dimona, שיר הלל לעיר שבציבוריות הישראלית נתפסת לעתים כחור באמצע המדבר. אך באותו רגע, לא היה גרם של ציניות באולם - רק חגיגה של שמחה טהורה, גם אם בעיניים טרוטות ובאיחור של יותר מדי שנים.