לא צריך להיות אדם נוסטלגי כדי להבחין בשינוי, הוא פשוט קורה מול עינינו. בעידן שבו תשומת הלב מחולקת למקטעים של שניות שמכרסמים ביכולות הקשב שלנו, וגירויים ויזואליים מחליפים תובנות מורכבות, הסקת המסקנות ודמיון - מי שבעיקר קובע מה נקרא ומה נאהב הוא האלגוריתם. הרשתות החברתיות, שמפתות את המשתמש לדלג ולהמשיך הלאה, היו הראשונות לזהות את השינוי ולהעצים אותו. סרטון אחר סרטון, אייקון אחר אייקון, כל סוויפ מלווה בצליל ממכר וגירוי נוסף. אפילו פייסבוק, שעד לפני כמה שנים עוד נחשבה לפלטפורמה מובילה, שהתאפיינה באפשרות של המשתמשים להביע את עצמם באמצעות טקסט ובכך הפכה לכיכר השוק ולמעין 'הייד פארק' גלובאלי - הפכה לזירה משנית ולנחלתם של 'בומרים' שלא עומדים בקצב. כי בנינו, למי יש כוח לקרוא טקסטים?
אל המהפכה הדיגיטלית שמשנה את הדרך שבה אנו צורכים מידע, מעבדים רעיונות ואפילו כותבים, התווספה בשנתיים האחרונות הבינה המלאכותית. כלים כמו chat GPT, מנועי סיכום, יישמוני תמלול, תוכנות שמקריאות טקסט או מתמצתות ספרים - כל אלה מאפשרים לנו לחסוך זמן. אבל המחיר איננו רק זמן אלא בעיקר עומק. כך אנחנו עלולים לשכוח איך זה מרגיש לטבוע ברומן של 400 עמודים, להזדהות עם דמות מורכבת, להתעכב על שורה או מילה מסוימת, מרכיבים שהולכים ונשחקים בהדרגה.
ספר, במיוחד ספר פרוזה או שירה, דורש בדיוק את מה שהמציאות הדיגיטלית מתנגדת לו: קצב איטי, ריכוז ומוכנות לפגוש מחשבה אחרת. לא במקרה הפכו בשנים האחרונות פודקאסטים לסוג של תחליף: תוכן עמוק, אבל באוזן. בלי עין, בלי דמיון ועם מעט מטפורות. אבל הבעיה לא נעצרת בצרכנים. מערכת החינוך ממעטת לעודד קריאה חופשית, ספריות ציבוריות נאבקות לשרוד ועולם ההוצאה לאור מתמודד עם ירידה במכירות ומעבר לתוכן מקוון. גם מדורי הספרות בעיתונות הכתובה, שעד לא מזמן היו מוקדי השפעה תרבותית, הצטמצמו עד כמעט היעלמות.
דווקא כמי שחש חיבה דווקא לספר המודפס, אני חושב שעל אף האתגרים והגירויים מסביב יכול היה הספר, דווקא בדור הזה, להיות מרפא לכמה שיבושים שקרו לנו בדרך. הוא לא שולח פושים, או משנה צבעים וקולות - הוא פשוט נוכח. בעידן שבו המוח שלנו מאומן להיות מוסח, יש משהו כמעט מהפכני בלשבת ולקרוא עשרים עמודים בלי לבדוק הודעות. זו לא רק פעולה תרבותית אלא גם חינוכית.
בצד הסנטימנטליות והאמפתיה למילה הכתובה שהולכת ומדלדלת, גם אם כל שוחרי הקריאה יתאגדו וינסו לבלום את השפעות התקופה על עולם הספרות המסורתי - יהיה זה מאבק אבוד מראש. אך בכל זאת יש תקווה, כי הספר לא נעלם - הוא פשוט דורש שפה חדשה. הספרות משגשגת באופנים בלתי צפויים: קהילות קריאה צעירות קמות בטיקטוק (BookTok), מועדוני קריאה מתרבים בפלטפורמות כמו אינסטגרם ודיסקורד, ויש דור חדש של יוצרים שלא מתביישים לשלב ספרות בפרסום, במוזיקה ובטלוויזיה.
יום הספר הבינלאומי הוא הזדמנות לחישוב מסלול מחדש מצד אנשי חינוך, תרבות ותוכן, ולמעשה מכל מי שרואה בעצמו איש ספר: פחות ערגה נוסטלגית - יותר פעולה אקטיבית. אם נרצה שהספר ישרוד לא רק כפריט של עבר, אלא כחלק חי ופעיל בהווה, אנחנו מוכרחים לבצע התאמות לאופן שבו אנחנו מדברים עליו, מציגים אותו ומשלבים אותו בתרבות הפופולרית של ימינו.
הצעד הראשון הוא לפתח שפה שיווקית רעננה שלא מצטדקת ולא מתחנפת, אלא מחייה את הספרות בכבוד. כפי שמוזיאונים מצליחים למשוך קהלים דרך קמפיינים צבעוניים, וכמו שסרטים עצמאיים זוכים לחשיפה באמצעות פסטיבלים, טריילרים חכמים ומדיה חיה - כך גם עולם הספרות צריך לדעת למכור את עצמו בלי לאבד את נשמתו. עיצוב, אריזה, "סלוגן" ו"חוויה" - אינן מילות גנאי של קמפיינרים, אלא שער הכניסה לדור הצעיר.
במקביל, יש לראות ברשתות החברתיות כהזדמנות ולא כאיום. סרטוני 'רילז' עם קטעי קריאה דרמטיים, ראיונות קצרים עם סופרים, חידונים ואתגרים סביב משפטים או דמויות בלתי נשכחות ואפילו קומיקסים המבוססים על ספרים - כל אלה יכולים להחזיר את הספר אל מרכז השיח, בתנאים של השפה הוויזואלית הדיגיטלית של ימינו.
ולבסוף, הצעד החשוב מכולם הוא להשיב את הספר לשיח הציבורי לא רק כפריט רומנטי, אלא כרכיב חיוני בשאלות שמעסיקות את כולנו סביב זהות, פוליטיקה, היסטוריה וצדק. ספרות אינה בריחה מן המציאות אלא דרך להבין אותה טוב יותר. כשדנים בקונפליקטים או בסוגיות הליבה של החברה והאומה, צריך שגם סופרים, משוררות וטקסטים ספרותיים יופיעו בפאנלים, בעיתונים ובשיח הציבורי ולא רק במדפי הספרים.
אם נמשיך להתייחס לספר כאובייקט עיצובי יפה או כמתנה לגיל 12, נאבד אותו. אבל אם נזכור שהוא אמצעי להעברת קול, חוויה, דמיון וביקורת - אולי עוד נצליח להציל אותו מהמדף. ועד שזה יקרה - קחו ספר ליד. לא סיכום או סרטון שמספר עליו. ספר אמיתי.
ד"ר יוסי בן שבת הוא חוקר שירה ומרצה בחוג לספרות באקדמית חמדת, מכללה לחינוך בשדות נגב