איציק דינסטג, בן 72 מבאר שבע ודור שני לשואה, יגיע מחר (רביעי) למפגש "זיכרון בסלון" בעיר כדי לספר את זיכרונותיו כבנם של הורים שהיו בפולין בזמן השואה. "הם עלו ארצה ב-1950, שנתיים לאחר מכן אני נולדתי", הוא מספר.
"אבא שלי התחתן עם אמא שלי בשנת 1945, והסיפור המקדים שנודע לי בדיעבד הוא שגיליתי שלאבא שלי הייתה אישה ראשונה, וגם בת, שנרצחו בשואה", הוא מספר לוואלה שבע. "הוא התחתן איתה ב-1940 והיא נרצחה. שמה היה שרה מינצר. פרסמתי את זה בסיפור בפייסבוק, ומישהו שעובד במשרד בפולין הביא לי את מסמך תעודת הנישואין של אבי. זה נודע לי אחרי שהם נפטרו."
"הסתבר שאבי הוסיף ברשימות ביד ושם את שמה של האישה הקודמת. בדיעבד קישרתי שבחגים הביאו לבקר אותנו אורחים בשם משפחת מינצר, וההורים סיפרו לנו שהם דודים שהיו איתם בשואה. בדיעבד הסתבר שאפרים מינצר, שהיה בא לבקר אותנו, היה אח של אשתו הראשונה".
דינסטג מספר כי לא היה לו קל להוציא מהוריו את הסיפור שלהם. "זה משהו שלא ממש דובר בבית, ואני מספר כל פעם בזיכרון בסלון - שפעם אחת בלבד זכיתי לסיפור. הייתי צריך חיבור לבית הספר. ישבתי על ההורים שלי חזק, עד שאבא שלי הסכים לספר שיום אחד לקחו את כולם ליער, הוא היה בצוות החפירה של הבור. הם חפרו וחפרו, שמו להם קרש מצד לצד, והורו להם לעבור משני צידי הקרש, וירו בהם תוך כדי. אבא שלי מהפחד נפל לבור בלי שיקרה לו שום דבר. כשהחשיך הוא יצא, והיו איתו עוד כמה ניצולים. הם המשיכו ביחד במרדף אחר ההישרדות, חיפשו מים ואוכל וכל דרך אפשרית להמשיך לחיות. זה הסיפור היחיד שהוא סיפר לי".
אתה דור שני לשואה - גדלת על הברכיים של זה? זה משהו שנכח בבית?
"בהחלט. מאוד נכח. תמיד אמרו לנו לא לזרוק אוכל, מה שלא הייתי מסיים מהצלחת - אבא שלי היה אוכל. היו לו מעת לעת צעקות משונות בלילה. הם היו גם אנשים מאוד דאגניים. כשנלחמתי בסיני במלחמת יום הכיפורים הם היו יושבים כל הערב אצל השכנים שהיה להם טלפון ומחכים בדאגה שאתקשר, שאגיד שאני בסדר".
איך מצליחים לשמור על הזכרון כשהדור שחווה את זה הולך ונעלם?
"חשוב לי מאוד להעביר את זה הלאה. לקחתי את זה על עצמי כשפרשתי לגמלאות, אספתי פיסות מידע, שרידים מהמשפחה, נסעתי לפולין. אתה מנסה לזכור את הדברים שהשגרה משכיחה. חייב להנציח. אני משתתף הרבה בזיכרון בסלון, אם זה בבתים מסוימים, בשנה שעברה הזמינו אותי למעונות הסטודנטים, ולבני נוער בשכונה ד' בבאר שבע. לדבר על זה עם הדור הצעיר. כשמזמינים אותי אני מגיע לדבר באהבה. אני מעשיר את הסיפור גם דרך הביקור שלנו בפולין. כשאתה מסתובב בקרקוב, ברובע היהודי שהייתה בו היסטוריה מפוארת של יהודים, מה שמוזר זה שיש שם רחבה שלמה של מסעדות ובתי קפה, ומכולם בוקעת מוזיקה יהודית - ואין שם יהודי אחד. הגויים אימצו לעצמם את אורח החיים התרבותי והמוזיקה במסעדות ובתי הקפה שלהם. גם לא מחקו, כתוב שם עדיין 'מסעדת אריאל', ושלט של בית הארחה שכתוב ביידיש. האנשים כבר לא שם - אבל הרוח והתרבות שלהם עוד חיה שם. אותה לא הצליחו למחוק."
מה חשוב לך להעביר הלאה כשאתה מדבר על השואה?
"חשוב לי להעביר את הניצחון, שאנחנו עוד כאן. לעזור לאנשים שסיפורי הגבורה האלה שייכים להם, לא להשאיר אותם לבד, לטפל בהם. להקשיב ולנצור את הסיפורים שלהם. להאמין ביכולת של עצמך להתמודד עם סיפורים קשים, וגם עם כל מה שקרה בשבעה באוקטובר, דרך הסיפורים והחוויות שהם עברו בשואה, ולהציב כמו מגדלור את הדברים הטובים שהם עשו גם בתקופות הקשות האלה."
האירוע יתקיים במרכז קהילתי י"א בבאר שבע בין השעות 17:30-19:00.