בחודש שעבר חזרה לארץ משלחת של בני נוער שנסעו למסע בפולין. אף שמשלחות תלמידים יוצאות לפולין מזה עשרות שנים, המשלחת הזו עשתה היסטוריה קטנה - היות שחבריה הם תלמידי כיתת התקשורת הראשונה בבאר שבע שיוצאת למסע.
כיתה י"א 4 בישיבה התיכונית "וולפסון" היא כיתת תקשורת - כיתת חינוך מיוחד בבית ספר כללי או בבית ספר לחינוך מיוחד, המיועדת לתלמידים המאובחנים על רצף האוטיזם. "היו בעבר תלמידים על הרצף האוטיסטי שיצאו כבודדים, אבל אנחנו הראשונים שיצאו ככיתה", מספרת לוטם כהן-יערי, המחנכת של י"א 4. "בהתחלה הוצע לנו לחבור למשלחת הארצית של החינוך המיוחד - וסירבתי. היה לי חשוב שהם יהיו עם המשלחת של הישיבה, עם השכבה והחברים שלהם. הם יכולים לעשות את זה, הם בתפקוד מספיק גבוה, והם עשו את זה כמו גדולים. זה היה ברור מאליו שהם מצטרפים לכולם".
אריאל, אחד התלמידים בכיתה, מספר שהיציאה למסע דרשה הכנות מיוחדות. "היינו נפגשים פעם בשבוע, לפעמים אפילו פעמיים, ומדברים על זה. היו הכנות טכניות יותר מלשאר השכבה - כי לאנשים על הרצף האוטיסטי עשוי להיות קשה כשאין להם ודאות, וגם הכנות נפשיות. אחרי יד ושם, שזו חלק מההכנה הכללית שכל השכבה עברה, המורה לקחה כל אחד מאיתנו לשיחה. חלק מהקושי התקשורתי הוא שלא תמיד משתפים במה שמרגישים, ובסיטואציה הזאת זה מאוד חשוב. המחנכת והסייעת של הכיתה היו איתנו לאורך כל הדרך".
מחנכת הכיתה מודה שחששה מהמסע עם תלמידיה. "ביד ושם בדקתי איך הם מגיבים לחוויה המציפה הזו, כדי לראות איך הם מצליחים להתמודד עם זה. חששתי שמשהו בחוויה יגרום למישהו להינעל ולא אצליח לגשת אליו, או שיקרה משהו בנסיעות המשותפות שמזמנות הרבה אינטראקציה בין אישית. ובסוף הם התמודדו כל כך יפה, כל מה שחששתי ממנו - קרה הפוך".
יש רגע שריגש אותך במיוחד?
"כשהתפרקתי מבכי ביער הילדים, אחד הנערים ניגש אליי ושאל אותי 'המורה, את בסדר?'. אמרתי לו שכן, ואחרי שנרגעתי הוא ניגש אליי שוב ושאל 'זה היה בסדר ששאלתי אותך אם את בסדר? כי כואב לי לראות שאת בוכה, אבל אני לא כל כך יודע מה אני צריך לעשות ברגע הזה'. זה פירק אותי, זו רמת אינטליגנציה רגשית שלא בטוח שקיימת גם אצל גברים שהם לא על הרצף האוטיסטי. ריגש אותי גם לראות את השיחות העמוקות שנוצרו ביניהם. הם לקחו חלק בכל, ולא עמדו בצד, התחבקו ושרו עם ילדים שהם לא בהכרח מכירים. היה תלמיד שביקש מיוזמתו להקריא משהו בטקס. עבור כל אחד אחר זה צעד פשוט, אבל עבורם זה הכל. לפעמים צחקו עליי מכמה שהתרגשתי, אבל זה באמת לא מובן מאליו".
כהן-יערי מספרת כי המסע הוציא מתלמידיה צדדים יצירתיים שהפתיעו אפילו אותה. "ילד מהכיתה שלנו צייר את הסמל של המסע, שהוטבע על הסווטשירטים של כולם. בנוסף נולד במסע הזה גם שיר - אחד הילדים פנה אליי והציע שנכתוב ביחד שיר על החוויה הזו מזווית של ילדים, שתתחבר גם לאריאל וכפיר ביבס הי"ד. כשהגענו ליער הילדים הצענו לו להקריא את זה, והוא לא רצה. הצענו לו שנקליט ילד שיקריא, שזה יותר מרגש - כי זה שיר על ילדים. השמענו את זה, והתחילו לבכות הרבה תלמידים שלא בכו אף פעם. ברגע הזה כל מה שעלה לי בראש זה 'איפה אותם האנשים שמדברים על זה שמי שעל הרצף האוטיסטי לא יודע לבטא רגש, תראו מה הוא עושה פה. הוא מפרק פה מבכי נערים בכיתה י"ב שמתאמנים ומפתחים שרירים לקראת הצבא'. הוא הצליח למוטט אותם עם המילים שלו".
כהן-יערי מציינת כי זוהי הפעם הראשונה שהיא עצמה משתתפת במסע לפולין, ושאין שמחה ממנה שחוותה אותו עם הכיתה הזאת. "נוצרו שם שיחות, חברויות ועומקים שלא היו קורים אם היינו מוותרים על המסע עם כולם, אם היינו בוחרים בקל, הפשוט, הנוח. זה הורגש גם בתובנות שהגיעו אחרי, שהם דיברו על החשיבות של לעשות צבא, למרות שהם לא חייבים. כשאת מורה בחינוך המיוחד, זו שאיפת חייך - לראות אותם לוקחים את כל המסע הזה שהלכת איתם ומצליחים לממש את זה בלעדייך. כשאת רואה אותם מצליחים בלי שאת תסמני, תאותתי, תכווני, זה הדבר המרגש ביותר בעולם".