את דרך מצדה בבאר שבע חצה הבוקר גבר מבוגר, חובש כיפה, עם עיניים עצובות ושלושה בלונים כתומים קשורים בחוט. בכניסה למכולת השכונתית בכיכר שבקצה רחוב רמב"ם נתלו גם כן שלושה בלונים כתומים. זהו יום עצוב, יום בו מובאים למנוחות אמא ושני בניה, ובירת הנגב, כמו כל הארץ, נצבעה כתום. צבע שהפך מזוהה ועמוס במטען רגשי, לאומי. צבע שפעם נחשב שמח - ואחרי הרצח המחריד של שירי ביבס ז"ל וילדיה, אריאל וכפיר ז"ל, הפך לצבע העצוב ביותר שיש.
ב-7 באוקטובר נצרבה בתודעה הלאומית של ישראל תמונתה של שירי, פניה מבועתות, אוחזת בשני ילדיה הג'ינג'ים. באותו רגע, הפכו בני משפחת ביבס לסמל. על אף הנסיבות החריגות והמחרידות, הכאב על הירצחם זהה לכאב על כל אם ובניה שנרצחו. ילדי משפחת ביבס, מהבחינה הזו, אינם שונים מילדי משפחת פוגל שנרצחו באיתמר עם שני הוריהם ב-2011. אולם המקרה של הביבסים כן שונה, ולא רק בגלל האירוע חסר התקדים שרציחתם היא חלק ממנו. עם ישראל בוכה הבוקר על בני משפחת ביבס, כי הם סמל. וכשסמל נפגע, מי שעבורו מדובר בסמל - כואב. כמו דגל שמושחת, רק פי מיליון, כך הכאב על הירצחם של בני משפחת ביבס הוא עצום וקולקטיבי.
הגבר מרחוב מצדה והמכולת מרמב"ם, הם ביטוי נוסף לכך. יוזמות פרטיות קטנות, אישיות, שמצטרפות ליוזמות מאורגנות יותר של עמידה בצדי הכביש, לתושבים מכל הארץ שנסעו לעמוד מחוץ לבית העלמין בראשון לציון. משפחת ביבס ביקשה לטמון את יקיריהם בטקס מצומצם, למוזמנים בלבד, אך הזמינה את "מי שיבחר לחלוק כבוד וללוות את אהובינו בדרכם האחרונה", לעשות זאת לאורך מסלול הלוויה - מבית חברה קדישא בראשון לציון ועד צומת שער הנגב.
הלב כואב הבוקר, מדמם כתום.