אופק שטרית יצא עם חברים למסיבה ב-6 באוקטובר, ובבוקר של 7 באוקטובר עשה את דרכו חזרה הביתה, לשדרות. בעוד הוא בדרך, עדיין לא ידע כי גם אמו, נעמי שטרית אזולאי ז"ל, נמצאת בחוץ ומחפשת מחסה. "זה היה סמוך לשש וחצי", הוא מתאר את אירועי אותו בוקר, "קצת אחרי היציאה מבאר שבע תפסו אותנו אזעקות. אני רואה שהמטח לא נגמר, זה ממשיך וממשיך, הבנתי שזה משהו לא רגיל אז החלטנו לחזור לאוטו ולהגיע כמה שיותר מהר הביתה. איך שאני מגיע לכניסה לשדרות אני רואה שמשהו לא רגיל אבל עדיין לא מבין מה בדיוק קורה. ממשיכים להתקדם, ואז רכב מגיע מולי, גלגלים מפונצ'רים, והנהג מסמן לי 'אל תיכנס'. אני ממשיך בנסיעה, בכיכר הראשונה אני רואה את דולב סוויסה ז"ל שוכב ירוי על המדרכה, הוא צועק 'מה עם הבנות?' ואומר לנו שיש מחבלים, אבל חשבנו שאולי קרה לו משהו והוא מדמיין. אנחנו לוקחים אותו למד"א, איך שנכנסים שומעים צרור יריות, נשכבים על הרצפה ומבינים שאנחנו חייבים לצאת משם ולהגיע הביתה כמה שיותר מהר".
ברגעים האלו, אופק עדיין לא יודע שגם אמו בחוץ. "אני נכנס לבית, לוקח את הנשק של הצבא, מעיר את כולם ואומר להם שכנראה יש מחבלים בעיר. אני ממשיך להעיר את כולם ומגלה שאמא לא בבית - כנראה עדיין בריצת הבוקר שלה. מתחילים להתקשר אליה, אין מענה. מחפשים בקבוצת הריצה אולי מישהו יודע, ופתאום לקראת 12 היא מתקשרת אלינו ומרגיעה אותנו שהיא עם עם חברי הקבוצה קובי פריינטה ורם חיון, שיש איתם כוחות צה"ל ושהם מחכים לפינוי הביתה. באותו רגע אנחנו נרגעים - בכל זאת, הם עם הצבא".
על הרגעים הקשים של אמו בשטח מספר אופק דרך עדויות של שניים ששרדו את הטבח, רם חיון, וחייל צנחנים שנפצע, אך שרד את הקרב עם המחבלים. "הם הספיקו לרוץ חצי שעה ואז תפסו אותם האזעקות. הם נשכבו בצד הדרך, אבל מהר מאוד הבינו שיש פה משהו לא רגיל, והחליטו לעבור לשבת מאחורי קיר בטון שהיה במקום. בשלב הזה הם עדיין לא יודעים שיש מחבלים, הם אפילו הוציאו טלפונים, עשו סרטון, היו באווירה טובה. פתאום הם שומעים רכבים שמגיעים ממחסום ארז וצעקות בערבית, והם מחליטים להסתתר מתחת לאיזה צינור מים, ובזמן שהם מנסים להיכנס המחבלים מזהים את קובי ויורי לכיוונו. הם מעבירים ככה חמש שעות עד ששומעים כוחות שמדברים בעברית. הם מחליטים לצאת אליהם ולספר להם את מה שקרה, והכוח מתפצל - חלק נשארים להגן עליהם, וחלק נוסעים לכיוון ירי שנשמע מרחוק".
"בדיעבד, אני מבין שזאת הנקודה שבה היא דיברה איתנו. בערך 10 דקות אחרי שהיא מנתקת את השיחה, חוליית מחבלים מוצאת אותם. מתנהל שם קרב, שבו נרצחים אמא שלי, קובי פריאנטה, והלוחמים סמ"ר אילי גמזו וסמ"ר איתי מרציאנו, שנשארו שם להגן עליהם ושילמו בחייהם".
"מה שהחייה אותה בסוף גם הוביל למותה"
נעמי שטרית אזולאי בת ה-52 עבדה במשך 30 שנה במרפאת שיניים בעירה, נתיבות, ובשנים האחרונות ניהלה חדר כושר בעיר. כשאופק מספר עליה, הרעד וההתרגשות ניכרים בקולו. "היא הייתה אמא לביאה, ומעבר למה שהיא הייתה בשבילי - היא הייתה ממש קרן שמש. כל מקום שהיא הגיעה אליו היה מתמלא באור. במרפאת השיניים, כשאנשים היו נכנסים, מיד היו נפגשים בחיוך שלה ומיד מחייכים בחזרה. היא כבר הכירה כל אחד באופן אישי, שואלת, מתעניינת. כשאנחנו כבר גדלנו, היא התחילה למצוא לעצמה תחביבים והלכה לעשות קורס מאמני כושר בווינגייט ופתחה חוגים ושיעורי כושר לנשים. משם המשיכה לקבוצת הריצה של קובי פריינטה, ואפילו עשתה מרתון בטבריה בגיל 51".
"הייתי אומר לה 'את גם עובדת במרפאת שיניים, גם עושה חוגי ספורט וגם רצה. איך את עושה את זה?'", מספר אופק, "היא כאילו הגיעה לאן שתמיד חלמה. מצד אחד טוב לראות איך שהיא פרחה והגשימה את עצמה, ומצד שני אולי קשה להסתכל על זה ככה, אבל זה מה הדבר האחרון שהיא עשתה בחיים. מה שהחייה אותה, בסוף גם הוביל למותה".
אילו מיזמי הנצחה עשיתם בחלוף יותר משנה שחלפה?
"היו שני פרויקטים שזכורים במיוחד, הלכנו בפורים לבקר במחלקת שיקום חיילים והבאנו להם מארזים ממותגים עם השם והתמונות שלה, ובסוכות האחרון הרמנו פרויקט של חלוקת פרחים לאמהות של לוחמות ולוחמים שנמצאים בקרב. אמא אהבה פרחים, אז החלטנו שנחלק זרים מבאר שבע ועד אשדוד. ועכשיו אנחנו מוציאים סדרת יינות עם האיור שלה וכמובן הסיפור, שכמה שיותר יכירו, ייחשפו וישמעו עליה".
ספר על פרויקט ההנצחה הנוכחי
"עד 7 באוקטובר לא הייתי שותה יין בכלל, אמא הייתה אומרת שהיא שותה טיפה, מדי פעם, לפני השינה, כי זה מרדים אותה. כשהיינו מפונים במלון בתל אביב, בן דוד שלי היה מגיע בערב עם בקבוק יין. לאט לאט המסורת הזאת המשיכה, וחשבתי שזה מתאים כל כך. כתבתי בקבוצה של מעצבים, אם מישהו יכול לאייר לי תמונות שלה שיתאימו לכל מיני סדרות של יינות. עכשיו אנחנו נמצאים בשלב בחירת האיורים לכל סדרה, בקרוב זה יעלה לאתר, וכל אחד יוכל להיכנס לסדרת יינות נעמי ולבחור, לשתות ולקרוא על הסיפור שלה".
מה היא הייתה אומרת לכם על כל העשייה וההתמודדות בתקופה הזאת?
"אם הייתי צריך לדמיין את התגובה שלה, אז זה בטח היה מבוכה, והיא הייתה אומרת שאנחנו עושים לה בושות. מצד אחד היא תמיד הייתה מרכז העניינים, היא פשוט הייתה כזאת. מאירה כל מקום שמגיעה, משמחת באירועים, דואגת לכל מי שסביבה. ומצד שני, היא הייתה צנועה - כשעשו דברים בשבילה, היא הייתה אסירת תודה על כל דבר. דברים קטנים שהייתי עושה, שמבחינתי היו מובנים מאליו, היא הייתה לוקחת את זה למקום של הוקרה, תודה והערכה. אני בטוחה שהיא שמחה, ואני עושה את זה גם ובעיקר בשביל שהיא לא תראה רק את רגעי המשבר שלנו. אני מאמין שהיא מלווה אותנו והיא לידי ואיתי בכל רגע, אני רוצה להראות לה שאני מנסה ומצליח לבחור בחיים".