לפני 500 ימים בדיוק התקשר רפ"ק מתי צרפתי, תושב באר שבע, להיפרד מבני משפחתו. "התקשרתי לאשתי בווידאו, היה לי חשוב שהיא תקבל את זה ממני. אמרתי לה שנפצעתי, אני עם כדור בחזה וברגל, אני אוהב אתכם מאוד ואני אעשה הכל כדי להישאר בחיים. מהנקודה הזאת אני מתחיל התמודדות, מלוחם לשורד". צרפתי, ששירת בתפקיד קצין האג"ם של תחנת המשטרה בשדרות ב-7 באוקטובר, הוא מהיחידים שנפצעו ב-7 באוקטובר 2023 ועדיין נמצאים בשיקום. "500 ימים שאני מרגיש את המלחמה בגוף שלי", הוא אומר.
צרפתי הוא אחד מתוך רבים שנפצעו במלחמה. כמה בדיוק? מאז תחילת המלחמה קלט אגף השיקום יותר מ-12 אלף פצועים, 1,500 מהם נפצעו פעמיים. בשיחה עם וואלה שבע הוא מספר על הקרב בו כמעט איבד את חייו, על החברים שנפלו, על הפציעות - הפיזיות והנפשיות - עמן הוא מתמודד קרוב לשנה וחצי, ועל המחשבות שלא מרפות גם בעניין החטופים.
"זה מרגיש לי כאילו זה קרה אתמול בבוקר", משחזר צרפתי את בוקרו של 7 באוקטובר לפרטי פרטים. "זה היה יומיים אחרי שחזרנו מחופשה משפחתית, ישנתי באותו בוקר, אישתי אפילו לא העירה אותי, כי היא ידעה שאם אני קם אני מיד יוצא. אחרי מספר אזעקות הבנו כבר שמשהו חריג קורה, ויצאתי ככה, בלי מדים, העיקר להגיע לתחנה בשדרות לקחת נשק".
"אני מגיע לשדרות, פונה לכיוון התחנה, ואיך שאני עולה לכיוון החנייה שלי, עומד מולי מחבל נוחבה עם הסרט על הראש. יורה לכיווני חמישה כדורים, שנכנסים מהשמשה הקדמית ויוצאים מהאחורית. אפשר לקרוא לזה נס, מזל, גורל, לא יודע. באותו רגע הבנתי שאני באירוע חריג".
צרפתי מחפש למי לחבור, ופוגש את רנ"ג דניס בלנקי ז"ל, רפ"ק מרטין קוזמיצקס ז"ל ורונן גבאי, הרבש"ץ של שדרות. "אנחנו עולים לכיוון התחנה, נתקלים בשני, והם מחוסלים. אנחנו מתקדמים, פוגשים את אמיר כהן מפקד המחוז, רמי כהן - שוטר שהיה בבית הכנסת הסמוך - יצא מבית הכנסת עם האקדח ונותן גיבוי של ירי לתוך התחנה. בשלב כלשהו דניס ומרטין נעלמים לי, שניהם נורו, אנחנו ממשיכים להסתער לכיוון התחנה ומחסלים עוד חמישה מחבלים. אחד המחבלים שחיסלנו נפל על הרצפה אבל לא מת, הוא הרים את הנשק לכיווננו - נתתי לו כדור אחד בראש, ואז צלף שהיה על הגג של התחנה ירה בי, כדור אחד בחזה ואחד ברגל. משלב שאני מנהל את האירוע אני הופך להיות נטל". בקרב נהרגים שלושה משוטריו של צרפתי - שמואל גולימה ז"ל, מאיר אברג'יל ז"ל ואדיר שלמה ז"ל.
לאחר שנפצע, פונה צרפתי על ידי לוחם ימ"מ והרבש"ץ גבאי אל מאחורי בטונדה סמוכה. "אני מיד מתקשר לאשתי לעדכן אותה בכל מה שקורה. רציתי שהיא תשמע הכל ממני, ואני אומר לה כמה אני אוהב אותה ואת הילדים ושתשמור עליהם - ושאני אעשה הכל כדי להישאר בחיים. אני ממשיך לשכב שם, מדמם בצורה משמעותית מהחזה, מעביר בראש מה עשיתי בחיים ומה אני כבר לא אספיק - לא אהיה בחתונות של הילדים - ואחרי שלוש וחצי שעות מגיע חילוץ. מפנים אותי לאמבולנס של גופות שנמצא קילומטר וחצי משם, ומשם לבית חולים ברזילי באשקלון. כל הדרך אני שר לעצמי בראש ומדבר עם עצמי, רק לא להירדם, לא לאבד הכרה. ברגע שאני מגיע לבית החולים אני מאבד הכרה ושוכב מורדם ומונשם שבוע".
"חונכנו להגן, לא לתקוף. אני כמעט לא ישן בלילה"
צרפתי נותר בביה"ח באשקלון, ומשם הועבר לבית החולים סורוקה. במשך כשבועיים עבר ניתוחים שונים, ומשם עבר לשיקום, ממנו יצא ב-1 בינואר 2024. לאחר שלושה חודשים הוא חוזר למשטרה, ומתמנה להיות קצין אג"ם של חטיבת סה"ר. אך כמה חודשים לאחר מכן, הפציעה חוזרת להיות מטרד. "באוגוסט טסנו כל המשפחה לברצלונה, לקרוז. אחרי כמה ימים, אני מרגיש שאני מתעלף מכאב ברגל. השלמתי את הטיול עבור המשפחה, כשאני כולי על תרופות, וכשחזרתי לארץ נכנסתי לניתוח. שמו לי ארבע פלטות טיטניום ברגל, ופתחו את האגן כדי לקחת חתיכה עבור הרגל. מתחילה לי הסתבכות משמעותית, אני יושב על כיסא גלגלים ולא מצליח לקום - יש זיהום באגן. עברתי 23 ניתוחים, חוזר לשיקום כשאני מחובר למכשירים וצינורות, וזהו. זה המקום שבו אני נמצא כרגע".
הפציעות הפיזיות מלוות אותך כבר 500 ימים. גם את הפציעות הנפשיות אתה מרגיש?
"ברור. אני כמעט ולא ישן בלילה, הלילות מאוד קשים. תמיד אפשר לומר 'שמע, יש לך מזל אתה חי', אבל עדיין - יש כאן התמודדות יומיומית. בהיבט הפיזי, אני בקושי מזיז את יד שמאל ורגל ימין, יש לי קושי גדול בנשימה ואני עם פגיעות עצביות מאוד קשות - אי אפשר לגעת לי בחזה מרוב כאב. אבל בנוסף, אתה מתמודד עם כל ההיבט הנפשי, עם כל זה שאיבדתי שוטרים. חרוט לי בראש הכדור שיריתי במחבל, זה דברים שאי אפשר לשכוח. חונכנו להגן, לא לתקוף. אותנו לא חינכו לרצוח, וכל הסיטואציה הזאת מאוד מורכבת. אני קם באמצע הלילה ואני רואה את הפרצוף של המחבל. את המחבל הראשון שירה בי אני יכול לשרטט. זה מצב של או אני או הוא, זה משהו שאי אפשר לשכוח".
ואיך עובר עלייך האשפוז?
"בהתחלה היו מלא מבקרים, והיום זה כבר לא ככה. עוטפת אותי היחידה, חטיבת סה"ר, וכמובן המשפחה שלי. זה הולך ודועך, וכן - זה מפריע שלא מגיעים נציגים לשאול, לראות, לדאוג. בשיקום הקודם שלי הגיעו חברי כנסת, זמרים ומי לא. מתעניינים, שואלים, דואגים, אבל היום זה פחות".
"יצרתי קשרים חברותיים מאוד קרובים, כמובן עם הצוות שמלווה אותי - ממנהל המחלקה ועד הפיזיותרפיה, ובנוסף כל המרדימים והמנתחים. היה לי שלב שהיה לי מאוד קשה לעשות את ההכנה לניתוח, וקיבלתי אישור מיוחד להיכנס עם אוזניות עם שיר שמרגיע אותי".
500 יום שאתה במאבק שלך זה גם 500 יום שחטופים ישראלים נמצאים בשבי. אתה מצליח לדמיין איך זה בכלל?
"אני מרגיש שאנחנו חלק מאירוע שלא הסתיים. אם אנחנו כאן בבית החולים, ויש לי שמיכה, ויש לי שתייה, או כשקר - בגלל פלטות הטיטניום, מספיק קור קטן וזה כאב מאוד משמעותי - ואלו רגעים שאני חושב עליהם הרבה. מה הם עושים בזמן הזה? יש להם מים? אוכל? זה יושב עליי חזק מאוד הנושא של החטופים. אני מקווה שנזכה לראות את כולם כמה שיותר מהר".