במקלט צנוע בשכונה ד', בצמוד למעונות הסטודנטים, מתקיימת פעילות ספורט אינטנסיבית, וּבְלִיל של קולות מתכת, קריאות עידוד והוראות מאמן מתערבבים. ירידה במדרגות מגלה חבורה נמרצת שעסוקה בהרמת משקולות.
בשני חדרי המקלט פזורים מזרונים, מוטות ודיסקיות בשלל צבעים ומשקלים, ובין הדרכה להערה, מתפנה בוריס בריקמן (37) לספר לנו על מה שקורה במקום, ולמה הוא היה סגור למעלה משנה.
לאחר לימודי התיכון והשירות הצבאי, הגיע בריקמן, כסטודנט, לאוניברסיטת בן גוריון, ובמסגרת מקצועות החובה לתואר הראשון, נרשם להרמת משקולות. "לא הכרתי את הענף", הוא משתף, "חשבתי שמדובר בחדר כושר. ראיתי בחור ממש קטן, יותר ממני, שמרים משקל שאני אף פעם לא הרמתי, ותוך שנייה זה היה לו מעל לראש. זה מאוד הרשים אותי, ונשארתי. עם השנים הפכתי לעוזרו של איליה איגנטובסקי, מר הרמת משקולות של באר שבע. לאט לאט נכנסתי לתפקיד והחלפתי אותו עד שהוא פרש. עברתי קורסים והסמכות, ובנינו כאן אימפריה, שהצמיחה לא מעט אלופי ישראל".
ואז פרצה מלחמת 'חרבות ברזל'.
"ערב המלחמה היו כאן 50 חניכים, מספר המשתתפים ירד. בזמן המלחמה המקום, שמשמש כמקלט ציבורי, היה פתוח. אני יצאתי למילואים, וכשחזרתי אחרי שנה וחודשיים, מצאתי מקום מטונף, כשמוטות ופלטות משקל נעלמו. השנה, בפעם הראשונה לא נשתתף באליפות ישראל, וזה מצער מאוד".
איפה עשית מילואים?
"אני בצנחנים. הייתי בעזה, סוריה, לבנון, ביהודה ושומרון, למעלה מ-250 יום, וכבר יש לי צו ביד לחודש מאי".
ושוב המקלט ייסגר?
"אני מקווה שלא, אבל נגיע לשם ונראה. היינו חייבים להתחיל, כי אחרת כל החלום היה מתנפץ".
למה בכלל חשוב להתעסק בהרמת משקולות?
"זה אחד מענפי הספורט העתיקים בהיסטוריה. זו גם מורשת של עיר, אנחנו כ-30 שנה מייצגים את באר שבע. זה השם של העיר. בסופו של דבר זו קבוצה שעוסקת בספורט אולימפי, לא סתם סטודיו, בלי לזלזל. זה ספורט מקצועי. אנשים מגיעים מכאן לתחרויות עולמיות".
בריקמן שהספיק להתחתן בחודש יולי "בין מילואים למילואים", מחלק את אהבתו עם ענף הספורט הפיזי התובעני, תוך שיתוף פעולה עם אס"א בן גוריון, אותה מייצגים חניכיו בתחרויות, והוא מקווה שבסוף השנה יחזרו חניכיו להתחרות, והמסגרת תשוב להתרחב. "אנחנו צריכים שתהיה לנו כמות מכובדת של ילדים - 5 בנים ו-5 בנות עד גיל 15, עוד 10 עד גיל 18, ועוד עשרה מעל גיל 18. זה המינימום. ילדים זה העתיד של הענף".
קצת על הענף
תחרויות הרמת משקולות נערכו לראשונה במשחקים האולימפיים באתונה 1896, ולנשים בסידני 2000. באתונה נערכו שני מקצים של הרמת משקולות, האחד של הרמה ביד אחת והשני של הרמה בשתי ידיים. בניגוד למקובל כיום, התחרויות לא סווגו בהתאם למשקלם של המשתתפים.
כיום, התחרויות נערכות בסיבוב אחד, הכולל שני חלקים. החלק הראשון כולל הרמת משקולות בשיטת הנפה, והחלק השני בשיטת דחיקה. בכל שיטה נערכים שלושה סיבובים, והתוצאה הטובה ביותר שהשיג מרים משקולות בכל שיטה היא זו שנחשבת עבורו.
לאורך השנים זכו מרימי משקולות מ-64 מדינות במדליות במשחקים האולימפיים, כשהמובילות הן ברית המועצות לשעבר (39 זהב מתוך 62), סין (34 מ-57) וארה"ב (16 מ-43).
ישראל השתתפה ב-14 אולימפיאדות, מרומא 1960, ובפעם האחרונה בטוקיו 2020. ההישג הטוב ביותר היה של אדוארד וייץ במונטריאול 1976 (מקום חמישי במשקל עד 60 ק"ג). בטבח י"א הספורטאים באולימפיאדת מינכן 1972, נרצחו בידי מרצחים פלשתינים שני מרימי המשקולות הישראלים זאב פרידמן ודו ברגר ז"ל.
אופק לסרי (23): "זה נתן לי הרבה ביטחון"
בוגר מקיף ז', 6 פעמים אלוף ישראל
לסרי, בוגר מקיף ז' עם הגברות בביולוגיה ולימודי ארץ ישראל, הוא אלוף ישראל 6 פעמים במשקל עד 55 ק"ג. "קבעתי בהנפה 68 ק"ג ובדחיקה 79 ק"ג. בזמן המלחמה לא התאמנו, הלכתי לחדר כושר, אבל זה לא אותו הדבר. אין לך את המרחב שיש פה למוטות, הכול צפוף יותר. לא התאמנתי שנה באופן סדיר, אז לא יכולתי להשתתף באליפות ישראל כדי להגן על התואר".
איך הגעת לכאן?
"חבר של אחותי התאמן פה. הייתי ילד קטן ורזה ומאוד ביישן, זה נתן לי הרבה ביטחון. לא השתתפתי השנה בתחרויות, וזה היה מאוד חסר לי, גם לנפש. הענף הזה מפתח אותך מכל הבחינות. היום בכל ספורט דורשים להרים משקל - אם זה בכדורגל או בכדורסל עושים את האימון שאנחנו עושים כאן. זה ענף שעובד על כוח מתפרץ. אותי אישית זה פיתח מאוד, גם מבחינת הביטחון האישי. עכשיו ששבנו להתאמן, אני מקווה לחזור להתחרות ולקטוף תארים כבר בסוף השנה".
רחלי יובל (37): "אני אהיה דוקטור ואמשיך לבוא לפה"
דוקטורנטית במדעי המחשב, אם חד הורית לילד בן תשע על הרצף
"התאהבתי בענף הזה. אני לא יודעת איך זה קרה, אבל זה קרה. הרבה זמן חיפשתי קבוצה להרים בה משקולות ושזה ירגיש כמו בית. הייתי בהרבה מקומות. גרתי בירושלים, הייתי באיזו קבוצה שם ואחרי זה באיזו קבוצה בתל אביב. עכשיו אני גרה בהרצליה, אבל אני באה עד לפה. אני לומדת באוניברסיטת בן גוריון ומעדיפה להתאמן בבאר שבע בימים שאני בלימודים. הקבוצה הזו הרבה יותר טובה משאר הקבוצות בהן התנסיתי. בוריס הוא מאמן מדהים.
"יש לי הרבה דברים לעשות בחיים", היא מוסיפה, "אבל אני לא מוותרת, כי הרמת משקולות מבחינתי זה אוויר לנשימה. אני חייבת את זה לעצמי. אני נורא אוהבת את הקבוצה הזו, כולם מפרגנים אחד לשני ולא משנה אם אחד אלוף הארץ והאחר בקושי מרים שני קילו, ולא משנה אם זה בגיל שלי או תלמיד תיכון או בחטיבה. עבורי זה כמו עוד משפחה. אני שמונה שנים עוסקת בענף הזה. בבית הספר הייתי גרועה בספורט ואפילו קיבלתי פטור מחינוך גופני והגשתי עבודה בשביל לקבל תעודת בגרות. רק בגיל 24, כשנכנסתי בפעם הראשונה לחדר כושר וגיליתי את המשקולות, החיים שלי השתנו. פתאום קלטתי שספורט אירובי זה לא ספורט יחיד ויש גם ספורט כוח, ואני טובה בזה. אפילו לקחתי מקום שלישי באליפות הארץ ב-2019, משהו שלא חלמתי שאגיע אליו. כילדה הייתי טובה בהרבה דברים - מתמטיקה, מחשבים. חשבתי שמספורט אני צריכה להתרחק, ועכשיו זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, גם אם זה על חשבון דברים אחרים, אני לא אוותר. אני אהיה דוקטור ואמשיך לבוא לפה".
איך המשפחה קיבלה את זה?
"אימא שלי אביבה ז"ל, לא אהבה שאני עוסקת בספורט הזה. היא חשבה שהרמת משקולות זה לא לנשים, ושזה עלול לפגוע לי בפוריות. אני המשכתי לעשות סקוואטים של חמישים קילו לעשיריות גם בחודש התשיעי להריון, וברוך השם לא פגע לי בפוריות ובבריאות של הילד. את הכול עשיתי תחת השגחה והוראות של מדריכים מהתחום כמובן, אבל זה אמונות תפלות. אבא שלי תמיד עודד אותי והתלהב מזה שאני מרימה משקולות. אמא שלי, כמו שאמרתי, פחות. כל פעם שהייתי אומרת לה שאני הולכת לתחרות היא הייתה אומרת לי 'אויש, אויש, למה צריך? למה לא שחייה?'. לצערי היא נפטרה לפני שבע שנים, ולא ראתה אותי זוכה. בשנת הפטירה שלה זכיתי במדליית הארד. היא הייתה אמא הכי מפרגנת. היא הייתה מלווה אותי לתחרות, למרות שלא היה לה קל לצפות בזה. הבן שלי בא איתי לאליפויות, רואה אותי, מעודד אותי. הוא אוהב יותר ריצה ואופניים. במרץ 2027 אני צפויה לסיים את הדוקטורט וכל עוד אהיה בקשר עם האוניברסיטה, אמשיך להגיע לקבוצה".
אחמד גודי (18): "ראיתי שחבר שלי התחיל להיות יותר חזק ממני"
תלמיד כיתה י"ב במקיף ז', מגביר פיזיקה וביולוגיה, 5 יחידות אנגלית ומתמטיקה. חושב ללמוד הנדסת חשמל במסלול רפואה
"אני מתאמן כאן שנתיים וחצי, ואני אלוף ישראל עד גיל 16, עם תוצאות של 85 ק"ג בדחיקה ו-75 ק"ג בהנפה במשקל עד 68 ק"ג. התחלתי בכיתה ז', אימא שלי לא אהבה שאני מתעסק בזה, עבדתי קשה, חיפשתי באינטרנט והבאתי לה מקורות מידע שזה לא משפיע על הגובה. הראיתי לה על אילו שרירים זה עובד - גב, כתפיים ורגליים. זה לקח שנתיים לשכנע אותה ואז בכיתה ט' חזרתי להתאמן, ואחרי שנה הייתי מקום ראשון בארץ בגיל 16 משקל 68 ק"ג. הייתי ראשון בהנפה, בדחיקה ובמשולב. ואז פרצה המלחמה ועצרנו, כי אנחנו מתאמנים במקום שהוא מקלט ציבורי.
"חבל שאין חשיפה תקשורתית לענף, למעט באולימפיאדה. טניס יש, שחייה יש המון. הרמת משקולות לא מראים בטלוויזיה, אז פחות מגיעים, וחבל. מה שמשך אותי זה אביאל, חבר שהתאמן כאן. הוא היה שכן של איליה, אבי הענף בעיר, שהביא אותו לאימון. היינו בחופש הגדול וראיתי שחבר שלי התחיל להיות יותר חזק ממני. שאלתי אותו, מה קרה? לאן אתה הולך? הבנתי שהוא בא לפה, אז הגעתי גם אני בעקבותיו, והשאר היסטוריה".
נועה (18): "ארצה לעשות יומיות כדי להגיע כל יום להתאמן"
תלמידת כיתה י"ב בטכני של חיל האוויר
"התחלתי להתעסק בענף קצת לבד, כשנתיים לפני שהגעתי לבוריס. עבור אבא זה היה סוג של הגשמת חלום דרכי. הייתי אצל בוריס חודשיים, ואז פרצה המלחמה וסגרו את המקום. האמת שתכננתי על תחרות ספציפית, הלכתי להישקל, אבל בגלל המלחמה וסגירת המקלט, לא השתתפתי בה. הקושי היה שגם כשהתחילה המלחמה המקום נסגר ולא היה מי שידאג לפעילות השוטפת. כל המלחמה פנטזתי על החזרה ועל התחרות הראשונה. זה חלום מגיל 14-13. זה מאוד מעניין אותי, ראיתי אנשים שעושים את זה. אני עושה את זה ומרגישה טוב. סבלתי מפוסט טראומה והיו לי כל מיני טיפולים כמו רכיבה על סוסים, אבל שום דבר לא עזר לי, עד שהגעתי לכאן, ומצאתי סוג של מרפא. זה עזר לי למצוא אצלי את הכוחות הפיזיים והמנטליים, וזה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות".
מסתדר עם הלימודים?
"אמנם הציון הכי גבוה שלי זה בספורט, אבל אני תלמידה לא רעה גם בשאר המקצועות. מגבירה אלקטרוניקה ופיזיקה. יש לנו שתי נועות בכיתה, ואותי מכירים כנועה החזקה. עבורי העיסוק בהרמת משקולות הוא מפלט לנפש. ממליצה להגיע, אין יום שאני לא מצטערת על כך שלא התחלתי כאן מוקדם יותר. זה ספורט של יציבות, כוח, גמישות - הכול ביחד. אני מתרגשת בכל פעם שיש אימון. גם כשאהיה בצבא, ארצה לעשות יומיות כדי להגיע כל יום לאימון".
עוז בן שושן (15): "החלום? לייצג את ישראל באולימפיאדה"
הבנימין שבחבורה, תלמיד כיתה ט' בטכני של חיל האוויר
"למדתי בבית הספר היסודי 'אוצר החיים'. אבא קצת פחד כשעברתי למסגרת חילונית, אבל בסוף התפשר".
ולמה הרמת משקולות?
"היה לי כאן חבר. הייתי בסוף כיתה ד', והוא שכנע אותי לבוא ולהתנסות. באתי, היה נחמד. בהתחלה לא הייתי מתמיד, הייתי קצת עצלן, לא תמיד הגעתי. בוריס היה שואל אותי 'למה לא באת?', הייתי מתרץ 'נרדמתי', ומביא עוד תירוצים של בית ספר. לאט לאט התחברתי והתחלתי להגיע מידי יום. הענף חיזק אותי. היום אני מגיע פעמיים בשבוע, ובחופשות 5 פעמים. זכיתי באליפות ישראל עד גיל 16 במשקל עד 55 ק"ג. זה נתן לי הרבה ביטחון. החלום? לייצג את ישראל באולימפיאדה".
בדיוק כשעמדנו להניח לחבורה הנמרצת להמשיך להניף ולדחוק, נכנס למקלט יהלי גוונס. "אתה חייב לדבר איתו", מציע בריקמן, ואני מסתקרן. "הגעתי למקלט בגיל 14-13 והמשכתי עד גיל 18", משתף מי שמסיים בימים אלה קורס קצינים בבה"ד 1. "המקום הזה היה כמו בית שני עבורי. זה התחיל אצל איליה, בוריס היה עוזר מאמן. היו כמו משפחה שנייה עבורי. בסוף י"ב החלטתי שאני עושה שנת שירות ואז מתגייס לקרבי. שמרתי על קשר, הייתי מגיע כשהייתי יוצא לחופשות. עכשיו אני לוחם בנח"ל, עובר קורס קצינים. הלוואי ויהיו עוד ילדים שיזכו לקבל מהמקום הזה מה שאני קיבלתי", הוא מסכם והולך לדבר עם החבר'ה.