באוקטובר האחרון עלתה על הבמות הצגה יוצאת דופן, שמספרת את סיפורו של אחמד אבו לטיף, תושב רהט, שנפל בינואר 2024 במרכז רצועת עזה, והותיר אחריו אישה וילדה כבת שנה. את ההצגה כתב אחיו של אחמד, קאיד אבו לטיף, ומשחק אותו סלאמה אבו אלקיעאן, בן 30 מחורה.
"כשחקן אתה צריך לייצר חיבור לדמויות", מספר אבו אלקיעאן, שלא שירת בצה"ל בעצמו, בשיחה עם וואלה שבע, "כל פעם שדיברתי בהצגה הרגשתי שאני החייל הזה, שהוא זה שקם בכל פעם ומדבר מתוכי. הוא אח של חבר שלי, אבל לא הכרתי אותו - רק ידעתי שיש לו אישה שלומדת במכללת קיי, וכאב לי עליה. מה שהכי כאב לי זה שהסיפור אמיתי. אתה מעביר מסר אמיתי על חייל שנהרג, וזה מרגיש קרוב אליך".
לדברי אבו אלקיעאן, "אנחנו רוצים לתת פוקוס על החיים המשותפים. יש הרוגים במלחמה הזו לא רק יהודים, אלא גם בדואים ערבים, וגם לנו יש טביעת אצבע בצבא. שהקהל ישמע על אחמד, וידע שיש לנו חלל צה"ל בדואי מרהט, ושהוא לא היחיד ולא האחרון. ההצגה מקלפת את כל עניין הקונפליקט והמלחמה, ומשאירה באמצע מסר של אנושיות". הוא מוסיף כי "נפלו רקטות שגרמו למצב אנוש של ילדים בדואים. אז זה לא מכוון למישהו אחד, בסוף זה גם מולנו".
את דרכו בתחום המשחק החל אבו אלקיעאן לפני פחות מעשור. "ב-2016 למדתי במכינה, והביאו לנו הצגה. היה בה שחקן בדואי מוכר מהנגב, הסתכלתי עליו ואמרתי 'הלוואי שאהיה שחקן יום אחד'. אחרי שנתיים ראיתי פרסום בפייסבוק - "תוציא את השחקן שבתוכך: לימודי משחק תוך שנה ברהט". נרשמתי, וכשהגענו לסוף - התחילה הקורונה. לא יכולנו להעלות הצגה, אז התפקיד הראשון שלי היה בסרט", הוא מספר.
ההצגה היא שיתוף פעולה בין האקדמיה למחול ומוסיקה ירושלים לבין אלימאמה - בית היוצר של המרכז הקהילתי רהט. "תמיד קיבלנו חיבוק ועטיפה מכל הקהילה בעיר", מספר קאיד אבו לטיף. "תגובות של הזדהות, גאווה ותחושת שייכות, במיוחד כשהם ראו את התרבות שלהם על הבמה בצורה כל כך אותנטית ויפה. היה ברור שהקהל הבדואי התחבר מאוד למרכיבים של המופע שקשורים למורשת ולמסורת המקומית. הם הרגישו שהסיפור שלהם סופר בצורה שמכבדת את תרבותם, וזה היה מרגש מאוד לראות".
"מהקהל היהודי, לעומת זאת, קיבלנו הרבה שאלות ותגובות של פליאה מהעושר התרבותי של החברה הבדואית", ממשיך אבו לטיף. "זה היה עבורם כמו פתח, לראות ולהבין יותר את העולם המורכב הזה, שמעט מהם היו חשופים אליו עד כה. באחת ההצגות ניגשה אליי אישה ירושלמית, מבוגרת, באה לחבק אותי, אמרה לי 'תודה' והתחילה לבכות. זה משהו שילווה אותי כל החיים שלי. אחמד היה מאמין גדול בכוח של עשייה משותפת ובחיבורים בין אנשים, לא משנה מאיפה הם באים. אחמד אהב מאוד להתפלל יחד איתי, ובדרך כלל אח בכור הוא זה שמוביל את התפילה, אך אני עשיתי ההיפך - נתתי לו להוביל אותי בתפילות. החיבורים שמתקיימים בין אנשים, ללא הבדל דת, גזע או מין, זו הייתה התפילה שאחמד התפלל".