האם החלום הספורטיבי של שתי קבוצות כדורסל של באר שבע ודימונה בליגת העל יהפוך בעונה הבאה למציאות? לפי הישגי קבוצת הנשים שבפסגת הליגה הלאומית, והמומנטום החיובי של קבוצת הגברים, זו בהחלט אופציה ריאלית.
עבורנו זו הזדמנות לעשות היכרות עם מאמנת הקבוצה שני פרידמן, שהספיקה ב-31 שנות חייה, לא מעט. "נולדתי וגדלתי ביישוב הקהילתי רעות (היום חלק מהעיר מודיעין-מכבים-רעות)", היא משתפת, "כילדה, עסקתי בכל סוגי הספורט - התעמלות, קפוארה, כדורגל. דווקא בכדורסל לא. היו לי כמה חברות ששיחקו בקבוצה ביישוב. אני שיחקתי כדורגל, ואז הציעו לי 'בואי איתנו לאימון'. הייתי תלמידה בכיתה ד'. הגעתי והתאהבתי. הלך לי טוב ואז עזבתי את שאר העיסוקים הספורטיביים והתמקדתי בכדורסל. שיחקתי ביישוב, ובכיתה ו' עברתי לגור עם אמא בבית שמש. לא הייתה שם קבוצות כדורסל בנות. בכיתה ז' הגעתי עם נבחרת בית הספר שהייתה אלופת המחוז לטורניר גמר בגליל, שגם אותו ניצחנו. שם ראו אותי ממועדון אס"א ירושלים, וצרפו אותי אליהם. זו הייתה פעם ראשונה שיצאתי לשחק במועדון מחוץ לבית".
היא ממשיכה: "חזרנו לגור במודיעין והייתי נוסעת כל יום לאימונים, 6-5 פעמים בשבוע. שעה וחצי כל כיוון באוטובוס. בהמשך, הגעתי לנבחרות הקדטיות והנערות של ישראל. בגיל 16 וחצי כבר שיחקתי עם קבוצת הבוגרות בליגה הלאומית. עשיתי קמפיין טוב בגיל 18 באליפות אירופה לנבחרות עתודה ומשם כבר הגיעה הצעה משירה העליון שאימנה את הפועל ראשון לציון מליגת העל. שיחקתי שם 2 עונות, נפצעתי בקרסול, ירדתי שנה ללאומית ושיחקתי במעגן מיכאל. לקחתי איתן אליפות בסוף העונה ואז עברתי לפתח תקווה וחולון, עד שהגיעה הצעה מאשדוד, שם שיחקתי 4 עונות עם זכייה באליפויות ובגביע המדינה. במקביל, התחלתי להתפתח בעולם העבודה בעמותת 'עלם' עם נערות בסיכון. הייתי רכזת הסניף באשדוד".
ועזבת את הכדורסל?
"ממש לא. חיידק הכדורסל חזר לתקוף אותי והחלטתי לשוב לפרקט, אבל הפעם בליגה הלאומית. הגיעה הצעה מגליל עליון, ושיחקתי שם בעונה של הקורונה. רגע לפני שעצרו את הליגה, במשחק האחרון שלי בקריירה, נפגעתי בראש פגיעה קשה. תוך כדי משחק התנגשתי בקיר בטון. משם התחלתי תהליך שיקום מאוד ארוך. הייתי מאושפזת בשיקום יום בבית לוינשטיין למשך 8 חודשים, שם למדתי הכול מחדש. ואז חזרתי לעבוד ב'עלם' כמנהלת בשדרות ובאופקים, והתמקדתי בשיקום פיזי ונפשי. במקביל, קיבלתי הצעה מא.ס רמת השרון מליגת העל לשמש עוזרת מאמן, מה שפתח לי חזרה את הדרך למגרשים. אחרי הפציעה, אמרתי לעצמי שאני עם הכדורסל סיימתי, לא יכולה לראות את המגרש, היה לי קשה מדי, אבל פתחו לי את הדלת בחזרה וקפצתי על ההזדמנות. באותה עונה היינו קרובים לפיינל פור (מקום חמישי), ואז הגיע הטלפון מתומר... לא ידעתי מיהו מהו, ידעתי שיש לבאר שבע קבוצת גברים בליגת העל, ושזה מועדון רציני, אבל לא הכרתי יותר מדי. ואז הגעתי לפגישה, עם המנכ"ל תומר ירון, היו"ר כפיר ארזי והמנהל המקצועי עמית רשף, ומשם הכול התחבר".
תומר, איך הגעתם אליה?
ירון: "חיפשנו הרבה זמן איזושהי דמות שתרים את ענף כדורסל הנשים במועדון. לא ידענו בדיוק מה אנחנו מחפשים - מאמנת, מנהלת מקצועית. ידענו שאנחנו מחפשים פרטנרית שותפה לחזון ולדרך. זה לא היה פשוט. בדקנו פה, חיפשנו שם. הרוב די זלזלו בדבר הזה. מה לכם ולכדורסל נשים? בגדול זה היה 'אין לכם מושג'. השם של שני פרידמן עלה באחת השיחות שלי עם המאמן אוהד גל. הרמתי טלפון, והבנתי שמדובר במישהי עם פחות ניסיון בעולם האימון, למרות היכרות רבה עם כדורסל הנשים. הייתה שיחה טובה בטלפון, וקבענו מפגש והיה סוג של קליק כזה. אני זוכר שכששני יצאה מהמשרד, זה היה אז בקונכייה, כפיר ואני הסתכלנו אחד על השני ואמרנו, אמנם אין לה ניסיון, אבל יש משהו מאוד מיוחד. החלטנו לצאת לדרך והחתמנו אותה".
הפרויקט התחיל כמה שנים לפני כן, "זה היה מתוך הבנה שכדי שהמועדון הזה יהיה משהו מלא", משחזר ירון, "אז חסרה קבוצת נשים, שתשמש אופק למחלקת הנערות שהקמנו והחלה להתפתח, ונראה לי שמשם לשני ולי נראה מאוד ברור לאיזה כיוון אנחנו לוקחים את הפרויקט הזה".
מה המטרה, לעלות לליגת העל?
"זה הרבה יותר רחב מזה. זה אמצעי בדרך למטרה, לחזון הגדול של המועדון. לקדם ילדות, נערות ונשים, לתת שוויון הזדמנויות ולפתח את כל הדבר הזה. הקבוצה הבוגרת היא מודל לחיקוי, כדי שלבנות הצעירות יהיה לאן לשאוף, לאן להסתכל. הן רואות את הבוגרות אחרי אימונים ומאחורי הקלעים ומבינות שזה משהו שגם הן יכולות להשיג עם עבודה קשה ועם התמדה. בסופו של דבר המטרה היא להביא קבוצות בכל שדרת הגילאים לליגות הבכירות וקבוצת בוגרות שהשחקניות שלה יצמחו מתוך המועדון. במקביל, יש רצון שהקבוצה תעלה לליגת העל, ובהמשך תשחק באירופה".
ואיך התחיל אצלך השיגעון הזה?
"הרבה שואלים אותי 'מה הג'וק הזה של כדורסל נשים?'. לפני חמש שנים, הייתי בטיול בת מצווה עם הבת שלי בצפון איטליה. התעוררתי בבוקר במלון בעיירה סקיו בה ביקרנו, פתחתי את החלון ואני רואה אולם ענק מולי. בעיירה אין כלום, פיצה אי אפשר למצוא שם בלילה. שאלתי את פקידת הקבלה מה זה הדבר הזה? 'זה האולם של אלופת איטליה ואלופת היורו ליג', היא ענתה לי. הלכתי לפגוש, לשמוע והתחלתי לחפור. הזמינו אותי למשחק ומצאתי קהילה שלמה סביב הדבר הזה. אולם מלא, מפוצץ אנשים ומשפחות, כל העיר (40 אלף תושבים) סביב הדבר הזה. וקבוצות של ילדות, נערות ובתי ספר מתרוצצות על הפרקט, ואתה רואה וואנים קטנים נוסעים בעיר עם הלוגו של הקבוצה שהספונסר שלה הוא יצרן הרהיטים הגדול ביותר באיטליה 'פאמילה'. זה עשה את זה. כשחזרתי אמרתי 'וואלה אני רוצה כזה בבאר שבע'".
הרעיון יפה, אבל כדי להצליח בליגת העל צריך להביא שחקניות מבחוץ. זה לא על חשבון צעירות מקומיות?
"בסופו של דבר, זו תמיד השאלה. איפה נעצרת התחרותיות. איפה אתה מוצא את הפתרונות בתוך עצמך ואיך אתה משתפר ובמקביל מביא שחקניות לקבוצה הבוגרת. אצלנו משחקות גם שחקניות בוגרות מחלקת הנוער. נכון, הן לא הכוכבות והמובילות, אבל אני חושב שבכדורסל נשים קל יותר לשלב שחקניות מקומיות. אין כל כך הרבה שחקניות כדורסל בישראל, ואלה שקצת יותר טובות, יוצאות החוצה, כי אין מעטפת, אין התייחסות מקצועית מספיק רצינית (24 שחקניות כדורסל ישראליות משחקות בקולג'ים בארצות הברית ובקנדה). יש פה איזה רִיק, וזה נותן הרבה אופציות לשחקניות להשתלב. להיבנות כשחקנית זה לוקח פחות זמן מאשר בגברים. אתה יכול לקחת ילדה בת 14 או 15 שלא התעסקה בכדורסל אבל היא כן ספורטאית ולהפוך אותה לשחקנית נבחרת תוך שלוש שנים".
אתם מועדון די חדש, למה ששחקניות עם ניסיון ירצו להגיע לבאר שבע?
פרידמן: "המועדון שלנו נותן המון. לכל קבוצה מגיל קט סל יש בנוסף למאמן ולמנהל, גם מאמן כושר ומעטפת של פסיכולוגית שעובדת איתן בצורה מנטלית, ויש קבוצות מצוינות ועבודה אישית. אני בטוחה שבסוף נקטוף את הפירות. זה לא פשוט בדור של היום להביא שחקניות צעירות לשחק כדורסל. מעניין אותן דברים אחרים. אבל דווקא אצל בנות אני חושבת שתחושת השייכות חזקה יותר. יש בנות שמגיעות אלינו למועדון ומוצאות את המקום שלהן, ויוצרות חברויות לכל החיים. אנחנו מזהים אצלן שיפור בהיבטים החברתיים, ההתנהגותיים והלימודיים".
מה ההבדל בין הקבוצה מהעונה שעברה לזו של העונה?
"בשנה שעברה המטרות שלנו היו אחרות. זו הייתה עונת הסתגלות בליגה הלאומית. אני מאמינה שלכל דבר יש את הזמן שלו. המטרה אז הייתה ללמוד את הליגה, להבין אותה, להביא שחקניות שימשיכו איתנו קדימה. התמקדנו בלקדם את השחקניות ברמה האישית, והעונה המטרה היא אחרת - להגיע לפחות למקומות 4-1, ולכן צרפנו שחקניות מאוד משמעותיות כמו שדא כנעאן ממג'דל כרום, שכמו כולן, גרה בבאר שבע, מורה לחינוך גופני במקיף ג' כחלק ממגמת הבנות שאנחנו בונים שם. הבחירה שלה לבוא לפה לא הייתה מובנת מאליה. היא הייתה יכולה להישאר בליגת העל או ללכת לכל קבוצה בליגה הלאומית, אבל היא בחרה לבוא אלינו בגלל המעטפת שאנחנו נותנים. צירפנו את מאי בייקו בת ה-17 שגדלה בבאר טוביה, ועברה לאקדמיה במכון וינגייט. בקיץ שיחקה בנבחרת הנערות שהעפילה לאליפות העולם עד גיל 19. גם היא עברה לגור בבאר שבע ולומדת בגימנסיה שמאפשרת לה לשלב לימודים עם אימונים ומשחקים. היא הצטרפה לתוכנית שלנו שנקראת Next step, שהמטרה שלה היא לקדם שחקניות צעירות באמצעות אימונים אישיים בבקרים. יש להן מאמן כושר צמוד, תוכנית אימונים מסודרת, תזונאי, פסיכולוגית. אנחנו רוצים לבנות שחקניות מובילות".
ירון: "בליגה הלאומית, קבוצת נשים עושות במקרה הטוב שלוש יחידות אימון בשבוע, אצלנו בין שבע לשמונה. כולן גרות בבאר שבע, המועדון מחזיק כאן דירות וגם מכוניות עבור השחקניות, שחלק מהן מקבלות ארוחות על בסיס יומי. לכולן יש מנויים לחדרי כושר בעיר".
מה אומר המאזן מושלם - הקבוצה חזקה או הליגה חלשה?
"כשאתה מתחיל את העונה לפני כולם, מתאמן כפול וסוגר מוקדם עם השחקניות, אפילו שלא היה ברור מתי תיפתח העונה בגלל המלחמה, יש לך יתרון. הקבוצה הזו הרבה יותר מאומנת מכל הקבוצות בליגה הלאומית ובכושר גופני הרבה יותר גבוה מכל קבוצה אחרת, כי היא מתאמנת הרבה יותר ועובדת הרבה יותר חזק ומקצועי וזה קרדיט לצוות המקצועי שלנו. זה נותן לנו יתרון מאוד גדול, ואנחנו שומעים את זה מהמאמנים שמגיעים אלינו. 'אתם אחת הקבוצות הכי מאומנות שהיו בשנים האחרונות, מאוד פיזית, מאוד אגרסיבית, קשה מאוד לשחק נגדה'. אני לא חושב שהליגה חלשה. היא יותר מעניינת, לא כמו בשנים הקודמות שהייתה קבוצה אחת או שתיים שהתקבצו בהן שחקניות מובילות. העונה זה די מפוזר ואצלנו זה תלכיד ולא שלוש וטרניות שהורדנו מליגת העל, ויכולנו לעשות את זה. הפועל ב"ש/דימונה יכולה הייתה להיות בליגת העל כבר לפני שתי עונות. פנו אלינו בגלל מקום פנוי, כי קבוצה ויתרה על העלייה. היה מאוד קל לבוא ולהוריד שחקניות מקבוצות אחרות, אבל לא הסכמנו, זה עניין של דרך, אנחנו מאוד מגובשים ומאורגנים בכיוון".
ואם אתם עולים לליגת העל, איפה תשחקו?
"שאלה שלא יודעים עוד לענות עליה. נמצאים בשלב האחרון של שיפוץ האולם באמית, כדי להתאים לליגה הבכירה. חברת כיוונים הקימה במקום לפני שנתיים חדר כושר. לפני חודש סיימו לבנות חדר הלבשה חדש לגמרי לקבוצת הבוגרות שלנו, ועכשיו נמצאים בשלבי סיום של עוד חדר הלבשה. צריך עוד כמה התאמות כמו סלים מהרצפה. למה לא בקונכייה? גם בגברים לא כל כך נעים לשחק באולם של 3,000 איש שרק שליש ממנו מלא. אם נהיה אופטימיים, יגיעו 500 צופים למשחקים, אז יהיה הרבה יותר נעים באולם של תיכון אמית".
עם כל הטוב הזה, מה פחות טוב?
"מה פחות טוב? צריכים לחזק את התשתית שלנו במחלקת הנערות. זה מתקדם וגדל, היינו רוצים לראות עוד שחקניות צעירות וכישרוניות מגיעות לנבחרות ושהקבוצות הצעירות שלנו יגיעו לטופ. גם בעולמות הכלכליים חשוב שיהיו פתרונות ושיהיה שקט כלכלי ועוד אנשים בנטל, בטח בקבוצה הבוגרת".
זה נשמע פרויקט לא זול...
"חברת ICL היא העוגן והשותפה העיקרית שלנו למיזם, מרמת הילדות והנערות ועד לטורנירים בבתי הספר, זאת ביחד עם חברת 'עין גדי', עיריית באר שבע ודימונה, חברת כיוונים, רשת מועדוני הספורט 'ספורטיב' ואגף הספורט של עיריית דימונה, משרד הספורט ואתנה. נעשה הכול כדי לא לפגוע בפרויקט גם עם הקיצוצים הצפויים בתקציבים של 2025. אנחנו נשמח גם להרחיב את מעגל האוהדים והאוהדות. אנחנו קוראים לאנשים להגיע וליהנות מחוויה ייחודית באולם תיכון אמית. הכניסה חופשית. אנחנו מתחילים להרגיש את הקהילה שנבנית סביב קבוצת הנשים. היו משחקים שבליגת העל נשים אתה לא רואה כל כך הרבה צופים".
חושבים כבר על שחקניות זרות לליגת העל (טפו, טפו, טפו)?
פרידמן: "אני מרוכזת במשחק הקרוב".
ירון: "אנחנו מסתכלים קדימה, אין מה לעשות. מתגבשות רשימות מעניינות של שחקניות. לקחתי את זה סופר ברצינות, אני גם חבר בוועדה המקצועית לנשים באיגוד הכדורסל. זה כבוד גדול. אנחנו רוצים לנסות לשנות את הסיפור הזה שנקרא כדורסל נשים".